SlideShare ist ein Scribd-Unternehmen logo

המסע לפולין אוגוסט 2010

•
•
SuperFace שיווק לעסקים
SuperFace שיווק לעסקים
1 von 44
Downloaden Sie, um offline zu lesen
‫המסע לפולין – עדים במדים‬ ‫משלחת קמ"א – צוות 3‬ ‫שלום לכם,‬ ‫ביום ההכנה הראשון התנדבתי לכתוב את יומן המסע של הקבוצה שלנו, ללא ידיעה על‬ ‫משמעות הדבר. חשבתי לעצמי, נכתוב על המקומות בהם היינו, על הסיפורים אותם נשמע,‬ ‫על המראות אותם נראה. לא ידעתי שיומן זה ייקח אותי למקומות אחרים, של תחושות לא‬ ‫מוכרות, של שאלות לעיתים קשות מנשוא, של התרגשות אחרת. לא ידעתי שאני אודה על‬ ‫כך כה רבות.‬ ‫אני לא סופר, או עיתונאי, או אחד המתיימר לספר סיפור כל כך מורכב. כל אחד מאיתנו עבר‬ ‫את החוויה האישית שלו, לעיתים באופן קולקטיבי, ולעיתים באופן פרטי נפרד מהקבוצה.‬ ‫אני מעביר לכם את מילותיי אלו בזהירות גדולה, ובענווה רבה. זהו סיפורי האישי במסע,‬ ‫ואתם שותפים לו.‬ ‫תודה לכל אלו ששלחו את מילותיהם, להעשיר את חוויית המסע, לחדד את הזכרון של כולנו,‬ ‫ולהיטיב עם מטלת התיעוד. תודה לאורטל אלמסי שהעשירה את היומן במקומות בהם אני‬ ‫כשלתי מלכתוב ולתעד את שחווינו. תודה לאנדי על העברת החוויה בתמונות המרגשות.‬ ‫אני מאחל לכולנו, שנדע למצוא את השלווה בחיינו, ואת ההודיה לשפע בחיינו.‬ ‫תודה,‬ ‫רס"ל (מיל') שמי אוסטרובסקי‬ ‫1‬
‫21208.2810 - יום שבת, 23:008‬ ‫נמל תעופה בן-גוריון, ישראל8‬ ‫רגע לפני העלייה למטוס, אני רואה ילדה קטנה כבת ארבע, מתרוצצת וצוחקת ברחבת‬ ‫הצ'ק-אין בנתב"ג. אמא שלה צוחקת אליה מרחוק, מתקרבת ומרימה אותה גבוה באוויר.‬ ‫שתיהן צוחקות בהנאה רבה מהמשחק. אהבה כל כך פשוטה, מובנת מאליו, ולי עולות‬ ‫המחשבות על המסע אליו מועדות פנינו. האהבה הזו והחופש לצחוק, לא היו נוכחים שם‬ ‫באותו אופן. כמה טוב להיזכר ולהיוודע למציאות זו, רגע לפני תחילת המסע.‬ ‫בשבוע בו יצאנו למסע, קראו בבתי הכנסת ברחבי העולם את פרשת 'כי תצא'. בסיום‬ ‫הפרשה מזכירה התורה את העם העמלקי, שנטפל לעם ישראל בצאתו ממצרים, ויצר‬ ‫לגיטימציה לפגיעה בעמנו. התורה מסיימת את הפרשה במילים " תִּ מְ חֶ ה אֶ ת-זֵכֶר עֲ מָ לֵק,‬ ‫מִּ תַּ חַּ ת הַּ שָ מָ י ִּם; ֹלא, תִּ שְ כָח". הציווי על מחיית הזכרון של עמלק דורש ביאור לכאורה; כיצד‬ ‫ניתן לצוות למחות זכרון לחלוטין, כשאהדם הרי לא יכול לשלוט במחשבה שלו ושל כל‬ ‫האנושות?! בפרט, שכשאומרים לאדם לא לזכור, הרי שמאותו רגע הנושא נמצא במחשבתו.‬ ‫אלא, שהציווי מתחלק לשני חלקים: מצד אחד אנו מצווים לזכור את המעשים הרעים של‬ ‫עמלק, על מנת שלא לשכוח אותם. מאידך, אנו מצווים למחות את זכר עמלק – למחות‬ ‫מהאנושות את הזכרון החיובי של עמלק, שלא ייזכר אפילו על בעלי חיים שלו (שלא ניתן יהיה‬ ‫להגיד על אדם או בהמה שהם עמלקיים). כשמדובר באויב, מחד יש צורך להחדיר בתודעה‬ ‫את מעשיו השליליים, ואת החובה לזוכרם על מנת למנוע ממנו לחזור על מעשיו. יחד עם‬ ‫זאת, יש להיזהר ממתן לגיטימציה לאויב, באמצעות זכרונות חיוביים תוך חמלה על זרעו או‬ ‫על בעלי החיים שלו. 'עמלק' – יותר מזכרונו כאויב פיזי, ייזכר כאויב רוחני שמנסה לקרר את‬ ‫הרוח היהודית, כאשר נמצא בחמימות והתלהבות רוחנית. לקרירות אין זכות קיום, ועלינו‬ ‫למחות את זכרה מתחת השמיים.‬ ‫אני שומע על חלום שחלמה אחת ממשתתפות המסע, לאחר יום ההכנה האחרון ביד ושם, בו‬ ‫צפינו בהצגה "ילדת התותים" המספר את סיפורה של אשת הקצין נאצי. בחלום היא הופיעה‬ ‫כילדה יהודייה, אשר נרדפה על ידי הנאצים. היא הוכרחה לקעקע על זרועה מספר זיהוי‬ ‫ובנוסף – צלב קרס. היא מציינת שלרוב אינה זוכרת את חלומות הלילה, הפעם – היא זכרה.‬ ‫המטוס מתנתק מאדמת ישראל.‬ ‫2‬
‫יום ראשון 21208.2800‬ ‫נמל תעופה לודז', פולין8‬ ‫אני נוחת לראשונה בחיי על אדמת פולין. באוטובוס בדרך למלון מישהו מציין שמראות לודז'‬ ‫הם בניחוח של פעם, ספק ברצינות – ספק בציניות.‬ ‫אני מתבונן בבתים העתיקים לצד החדשים, בין מה ששרד את המלחמה למה שנבנה מחדש.‬ ‫הרבה ירוק מסביב; מדשאות, עצים וגנים לרוב. פתאום עולה בי מחשבה שמצמררת את‬ ‫עורפי; למול עיני חולפת קבוצת עצים גדולה שאינה חלק מהגינות המלאכותיות, ואני תוהה –‬ ‫האם מתחת לאותה תלולית עצים קיים קבר אחים? ופתאום הדמיון מתמלא במחשבות.‬ ‫בכל פינת רחוב וסמטה, היו פה יהודים שהתהלכו לפני 70 שנה ויותר, בכל מקום רצחו‬ ‫וטבחו בהם. האם גם כאן?‬ ‫3‬
‫בית העלמין היהודי הישן 'אוקופובה' בוורשה, פולין8‬ ‫בית עלמין זה הוא היחידי בוורשה ששרד את מלחמת העולם השנייה. בבית הקברות קבורים‬ ‫כ-777,774 יהודים והוא עדיין פעיל. אנו פותחים את מסענו הרשמי בבית הקברות, על מנת‬ ‫ללמוד מה היה כאן קודם לשואה. למרות שבית קברות מסמל לרוב סופו של סיפור, במסענו‬ ‫הוא מספר את תחילתו. בית הקברות מלמד אותנו על הקהילה שחיה בפולין בכלל ובוורשה‬ ‫בפרט ערב פרוץ מלחמת העולם. בית הקברות מלמד אותנו על הקהילה שנמחקה מהעיר‬ ‫וורשה, קהילה תוססת, צבעונית בגווניה ועשירה בתוכן.‬ ‫המצבות בבית הקברות אינן דומות כלל למצבות בבית העלמין אותו אנו מכירים מאדמתנו‬ ‫בישראל. ההספדים מתוארים במילים רבות, מתארים את פועלו וחשיבותו של כל יהודי ברוב‬ ‫פיוטיות וקדושה. לצד מצבות אשר נראות כמעט חדשות, מונחות אבנים אחת על השנייה,‬ ‫כמו שיניים עקומות העולות אחת השנייה. מסביב פזורות מצבות שאין מי שיזכור את זה‬ ‫אשר קבור תחתן, אין מי שיבקר אותן ויטפל בהן. המקום ברובו פראי; עכבישים תווים את‬ ‫קוריהם באין מפריע, מעופפים ממינים שונים מקיימים חיי טבע שלמים בין המצבות והעצים.‬ ‫המצבות ברובן מכוסות ירוקת וצמחייה, מוקפות ברזלים חלודים ומתפוררים. שורשי העצים‬ ‫עתיקים כמו הקברים, גדלים באופן חופשי, ונראה כאילו הם מתחברים יחדיו באדמה, כמו‬ ‫רשת המחברת את המקום כולו לאחד מתחת לפני הקרקע, במקום מנוחתם של המתים.‬ ‫חלקן של המצבות ספק מנופצות ספק מתפוררות, מוטלות מטה על הקרקע והן נשענות אחת‬ ‫על גבי השנייה, תומכות אחת באחרת. מצבות ללא שם. מצבות חסרות קבר מוטלות פזורות‬ ‫על האדמה, ללא שיוך לחלקת קבר ולנשמת המת; המילים עם זכרו של היהודי כבר נמחקו‬ ‫עם הזמן.‬ ‫אני רגיל שלא לדרוך על חלקות קבר, כאלו שרק מכוסות עפר וכאלו שעליהם כבר עומדת‬ ‫מצבה. אני הולך על האדמה הירוקה, ואין פה שום סדר. בכל צד של מצבה קבורים יהודים,‬ ‫ואני מרגיש שאני הולך על המתים. האחרים ספק לא שמים לב, ספק מתעלמים.‬ ‫משפחה יהודיה, אמא עם שני ילדיה הקטנים, בליווי שני צעירים נוספים כבני 72, נכנסים‬ ‫לבית הקברות וחולפים על פנינו. הם עוברים בין המצבות, משוטטים, אולי מחפשים קבר‬ ‫מיוחד להתאבל על בן משפחה שאבד. שני פועלים פולנים מתקנים לידנו מצבות, ומנסים‬ ‫ליישר את העקום. זה נותן תחושה של טיפול כוסות רוח למת. בית קברות שכזה, כבר מזמן‬ ‫שלא ניתן להחיותו.‬ ‫אנשים נקראים לבקשתה של נעמה למצוא את הסימנים למיקום קבר האחים בעזרת‬ ‫התמונות אותם צילם חייל נאצי בביקורו בבית הקברות. נראה שכולם חיפשו את הסימנים‬ ‫עפ"י המצבות והסממנים החיצוניים שנמצאים בתמונה, חדורי מוטיבציה להצליח במשימה‬ ‫שהוטלה עליהם. האם מישהו מתבונן בתמונות ומתמקד בגופות שהחלו להיערם בבור הענק‬ ‫שעוד עתיד להתמלא עד תומו? אני מזדעזע בהם ומפנה את מבטי מהתמונות.‬ ‫4‬
‫כאשר דורכים על האדמה בין הקברים היא נמעכת מתחת לרגליים. זאת אינה תחושה לה‬ ‫אני רגיל, ואני מנסה להבין את משמעותה. אני מתחיל להבין שעל אדמה זו אנשים לא‬ ‫דורכים כבדרך קבע ועל כן היא כל כך רכה, על אדמה זו אין מבקרים המהלכים כמו בכל בית‬ ‫קברות המוכר לנו במציאות שלנו. בית הקברות הזה, מלא בהיסטוריה של עמנו, בין שמות‬ ‫מוכרים יותר ופחות, שאותם ניתן לשזור בהיסטוריה של עמנו מאות בשנים.‬ ‫(ג'ורג' סנטיאנה).‬ ‫אני נזכר במשפט "אלה שאינם לומדים מההיסטוריה, גורלם הוא שיחזרו עליה"‬ ‫מעולם לא תיארתי עצמי נכנסת ו"מטיילת" בבית קברות עצום ולומדת את סיפורם האישי של‬ ‫לא מעט מהקבורים שם, את פועלם ויוצרם למען העם היהודי, ובעיתים מחפירות ומצמררות‬ ‫לעיתים כנגדו. בכל הסיור לרגע נשכח כי אנו בבית קברות והמזכיר הוא נטילת ידיים ביציאה‬ ‫ממנו. ק' צ'טניק ציטט בספרו סלמנדרה "אף כי כל בני האדם נוצרו בצלם אחד, אין קלסתרי‬ ‫פניהם דומים זה לזה", "אלא שכל האמור שריר וקיים עד אשר...". בגודל בית הקברות ניתן‬ ‫להבין את גודל האובדן את זוועת הדה-הומניזציה שעשו הנאצים למיליוני יהודים בשואה את‬ ‫מחיקת המושג אדם, גוף ונפש והפיכתם למספרים בלבד.‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫5‬
‫גטו וורשה, פולין8‬ ‫אנו צועדים דרך כניסה למתחם מגורים, קצת דחוסים, קצת נדחפים. ביציאה ממבואת‬ ‫הכניסה, אנו פוסעים לתוך חצר שכונה משותפת. בכניסה משמאל עומדת חומת לבנים‬ ‫אדומות, זכר לחומת הגטו בוורשה. מייד עלתה בראשי התמונה מהסרט 'הפסנתרן', בה‬ ‫הילד ניסה לברוח ולטפס על הקצה השמאלי של החומה, והקצין הנאצי צולף בו באקדחו‬ ‫ורוצח אותו. הסתתי את מבטי מפינת החומה במהירות.‬ ‫בתחומי השכונה שהיתה פעם גטו, אין תחושה של ההיסטוריה שהתרחשה פה. מדשאות‬ ‫ירוקות, וילונות תחרה מעטרים את החלונות, גינות נוי מטופחות, ספסלי עץ מוצלים על ידי‬ ‫עצים מפותחים, מוזיקה נעימה כלשהי בוקעת מאחד החלונות, ריחות בישול ביתי שלא ניתן‬ ‫להתעלם מהם מתפזרים עם הרוח הקיצית הקלילה. המילים של נעמה נשמעות כמו סיפור‬ ‫אגדה, אחת כזו שמוכרת לנו עוד מימי עבר, אבל תלושה מהמקום בו אנו נוכחים.‬ ‫האם במקום בו אני יושב, יהודי ישב וקיבץ נדבה להאכיל משפחה? גווע לאיטו בקור הנוראי?‬ ‫נורה על ידי גרמני בעורפו? האם פה בדיוק החזיר נשמתו לבורא, וגופו נשאר פה, מתחת‬ ‫לרגלי, דומם, בודד, מתבוסס בדמו? במקום בו עומד אותו קצין ישראלי, גאה במדים אשר‬ ‫על גופו ובסמל כנפי הצניחה והטייס המעטרים את חזהו; האם פה עמד הקצין הנאצי גם כן?‬ ‫האם מאותה נקודה ירה ביהודי בעורפו?‬ ‫לא קיים שום זכר אנרגטי אותו ניתן לחוש, מאותה מציאות גטו לפני 70 שנה. רק פיסת חומה‬ ‫ואנדרטה, עם כיתוב בשלוש שפות, על מנת שהדורות הבאים – אולי יזכרו.‬ ‫6‬
‫בית הכנסת נוז'יק בוורשה, פולין8‬ ‫אנו נכנסים לבית הכנסת מכניסה צרה וטחובה, כזו שלא מותירה אווירה נעימה אחריה. מייד‬ ‫כשנכנסים פנימה, מתחלפת התחושה בהשתאות מאולם תפילה רחב ידיים, מעוצב בפאר‬ ‫רב. הקירות והעמודים התומכים בעזרת הנשים בקומה העליונה מעוטרים פיתוחי אבן עשירי‬ ‫מראה, שלוש נברשות זהב מאירות את ההיכל, בנוסף לחלונות ויטראז' מרהיבים בתמונות‬ ‫מהמסורת היהודית השופכים אור לחלל הרחב; ארון הקודש מגודר בשישה עמודי שיש‬ ‫חומים בעלי קצוות אבן מעוטרים; וילון הפרוכת עשוי מקטיפה כחולה עליה כיתוב רחב‬ ‫'שמע ישראל'; קצהו של ארון הקודש מכוסה בכיפה מוזהבת אשר בקודקודה מנורת מגן דוד‬ ‫מוארת. היכל קודש זה שרד "הודות" לשימושו כמחסן לצבא הנאצי. מעל ארון הקודש עומדת‬ ‫מרפסת, עליה ניצבה מקהלת ילדים אשר שמה הלך לפניה בכל הקהילה היהודית באזור.‬ ‫בית הכנסת היה מתמלא בכל יום שבת ומועד ולו רק בכדי לשמוע את צליליהם של אותם‬ ‫ילדים. ילדים שנרצחו. כאשר התחילו הרדיפות, אספו את כל היהודים בבית הכנסת, הילדים‬ ‫התרוצצו ושיחקו, בלי לדעת מה גורלם מייעד להם. משם הם נלקחו לגטו וורשה, ושם – כל‬ ‫נשמה לדרכה. ושוב עולות בראשי שאלות עמומות; כמה יהודים נהגו במהלך הדורות לשבת‬ ‫ממש במקום זה, התפללנו, האמינו, חיזקו וחוזקו – ונרצחו בגלל אותה אמונה? בין עמודים‬ ‫אלו, במקום בו ישבו יהודים בחרדת קודש, פסעו קצינים נאצים במגפיהם המצוחצחים,‬ ‫רומסים כל עדות לקדושה יהודית. לא מסוגל להבין; או שמא לא רוצה?‬ ‫הגברת אסתר תמיר עדת המשלחת, עולה על במת בית הכנסת במרכז ההיכל, וכל הקהל‬ ‫משתתק ונדרך. היא מחליטה לשתף אותנו בסיפור על בית הכנסת שהיא ומשפחתה היו‬ ‫הולכים להתפלל. אסתר מספרת על אביה שהיה מוזמן פעמים רבות לבמה לחזן את‬ ‫התפילות בקולו הנעים והערב.‬ ‫0‬
‫יצחק, רב המשלחת עולה וקורא את נוסח תפילה שאיני מכיר במלואו, הדומה לתפילת‬ ‫הדרך. הרגשתי שמחה על כך שחלק מהנשים לא יצאו מההיכל בזמן התפילה, ונשארו‬ ‫להשתתף בה כחלק מהקהל כולו. תחושת צמרמורת שלא הכרתי בעבר, עולה בגבי בזמן‬ ‫קריאת התפילה וכתיבת מילים אלו. המקום, ההקשר ההיסטורי, הזמן של היום, המדים שעל‬ ‫גופי, 772 החיילים שמסביבי, אסתר שיושבת בקהל המתפללים – כל אלו מעניקים משמעות‬ ‫שאינה מובנת מאליו למעמד זה. בעת תפילת המנחה קופץ לעיני בין השורות המשפט הבא:‬ ‫"קָ רֹוב ה' לכָל קֹורָאיו לְכל אֲ שֶ ר י ִּקְ ראֻ הּו בֶאֱ מֶ ת". בנפשי עולה ההוויה שכל אשר נותר לנו, הוא‬ ‫ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫להשכין את האמת בלבבנו, והשכינה תהיה בתוכנו.‬ ‫ביציאה מבית הכנסת אלעד פוסע לצידי ואומר לי "לראות את מה שכולם רואים, ולחשוב את‬ ‫מה שאף אחד לא חושב". מה היו מחשבותיו שלו בבית הכנסת?‬ ‫במקום הזה לפתע הצלחתי לתפוס את משמעות הנאמר לנו עוד בימי ההכנה: " ראֵ ה נָתתי‬ ‫ַּ ִּ‬ ‫ְ‬ ‫לְפָ נֶיָך הַּ ּיֹום, אֶ ת-הַּ חַּ ּיִּים ו ְאֶ ת-הַּ ּטֹוב, ו ְאֶ ת-הַּ מָ ו ֶת, ו ְאֶ ת-הָ רע: הַּ עִּ ד ֹתִּ י בכֶם הַּ ּיֹום, אֶ ת-הַּ שָ מַּ י ִּם‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫ו ְאֶ ת-הָ ָארץ--הַּ חַּ ּיִּים ו ְהַּ מָ ו ֶת נָתַּ תִּ י לְפָ נֶיָך, הַּ בְרכָה ו ְהַּ קְ ללָה; ּובָחַּ רת, בַּחַּ ּיִּים--לְמַּ עַּ ן תחְ י ֶה, אַּ תָ ה‬ ‫ִּ‬ ‫ְ ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫ֶ‬ ‫וְזַּרעֶ ָך (דברים ל' ט"ו, י"ט). אורטל אלמסי‬ ‫ְ‬ ‫8‬
‫מסלול הגבורה בוורשה, פולין8‬ ‫במסלול זה הציבו 81 אבנים המציינות גיבורים, ואני שואלת; מיהו באמת גיבור? האין כולם‬ ‫היו גיבורים? בין אם נהגו בחוזק ובין אם בחולשה? בין אם בהכנעה ובין אם במרידה? אנחנו‬ ‫יודעים היטב שהדיכוי הנאצי כלל גם לוחמה פסיכולוגית של ירי בחוצות העיר, עונשי מוות,‬ ‫הלקאות בפומבי, התעללות פיזית ונפשית קשה ואף חומרי סם מדכאים במזונם של‬ ‫המסכנים! האם יכלו להתמודד כשרוחם נפשם ומשפחותיהם שבורות? ואם כן, האם היה‬ ‫להם סיכוי?‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫כיכר השילוחים "אּומְ שְ לַ גְפְ לָ ץ" בוורשה, פולין8‬ ‫אני מתבונן במדרכה ממולי, ולא מצליח להבין שעליה עמדו, ישבו, וכרעו 777,773 יהודים‬ ‫אשר נשלחו כולם למותם. אני מתבונן במדרכה האפורה, רואה את אותם יהודים אשר‬ ‫מצולמים בתמונה, מתבונן בגן הפסטורלי שניצב כיום בגבה, ושוב – לא מבין.‬ ‫אני שואל את עצמי, האם הפולנים שעובדים במדרכה לידי, יודעים למה שימשה מדרכה זו?‬ ‫האם הם יודעים מה משמעותן של כל אחת מ-81 אבני המצבה עליהם אנו מתעכבים‬ ‫במסענו? לשאלתי נעמה משוכנעת שאמנם הסיפור מאחורי כל אבן אולי לא ידוע, אך מעבר‬ ‫לכל ספק הם מכירים את סיפור השואה ההיסטורי בכללותו.‬ ‫בין כל הסיפורים המונצחים באבני הדרך, עולות המילים 'קידוש החיים'. אני עוד אצטרך‬ ‫לבדוק מה משמעותן בשבילי.‬ ‫9‬
‫טקס זכרון באנדרטת רפפורט בוורשה, פולין8‬ ‫מעולם לא הצדעתי תוך שירת ההמנון 'התקווה'.‬ ‫מעולם לא דמעתי תוך שירת ההמנון 'התקווה'.‬ ‫הערב, היום, המסע הזה, זו הפעם הראשונה לדברים שאינם מוכרים לי; תחושות, מחשבות,‬ ‫סיפורים. המעמד עצמו מצמרר, לעמוד במקום בו חיו ומתו יהודים באלפיהם, התהלכו, צחקו,‬ ‫התאהבו, האמינו, סבלו, רעבו.‬ ‫אני מתבונן על המרפסות בהם חיים פולנים אל ממול האנדרטה, מרכז שוכנה שהיה בעברו‬ ‫גטו, וקשה לי להבין; איך אפשר לחיות בבית קברות? כיצד ניתן לנשום בקבר אחים?‬ ‫אני תוהה במחשבותיי על אותן נשמות יהודים שהיו פה, ומתבוננות בנו כעת עומדים במדים,‬ ‫נציגי צבא ההגנה לישראל, חלום שהלך והתגשם. האם מישהו מהם חלם על מציאות שכזו?‬ ‫מציאות של חושך לאור, של אובדן לגאולה?‬ ‫נשארתי ללא מילים, ללא תשובות, אבוד, מלא חמלה לאותן נשמות.‬ ‫71‬
‫יום שני 21208.2830‬ ‫עיירת טיקוצ'ין, מזרח פולין8‬ ‫בית הכנסת‬ ‫נסענו מעל שעתיים מוורשה לעיירה בשם טיקוצי'ן. העיירה היתה בעברה לפני המלחמה‬ ‫עשירה באוכלוסיה, תרבות ומסורת יהודית. בית הכנסת אליו אנו צועדים אינו נראה מבחוץ‬ ‫כבניין בית כנסת רגיל, אלא מצודת שמירה והגנה. מצידה האחד של הכניסה מוצב שלט‬ ‫'בית כנסת' ומצידה השני 'מוזיאון'. יהודים כבר לא מתפללים פה כבדרך קבע, השכינה כבר‬ ‫לא נקראת לכאן בתפילה. בכניסה להיכל מתגלה חלל אשר מראה הוד והדר שנכחו פה‬ ‫בעבר. קירות מקושטים בכיתובים וציורי קיר אשר הדרם התקלף ודהה עם השנים; כיתוב של‬ ‫תפילות הכתובות בכתב סתם, אשר מקיפות את ההיכל כולו. נברשות נחושת מפוארות‬ ‫מאירות את ההיכל, אשר במרכזו ניצבת במת עץ מפוארת, מעקה עץ מגולף וקשתות אבן‬ ‫מקיפות אותה. בצמוד לקירות, כמו בכל מוזיאון, ניצבים ארונות תצוגה המכילים תשמישי‬ ‫קדושה עתיקים, חנוכיות שמן, כיסוי וגביעי ספר תורה, פמוטי שבת, טליתות ועוד חפצים‬ ‫רבים; חפצים שהיו כלי להתקרבות לשם, להתעלות הרוח. עכשיו הם מונחים ללא שימוש,‬ ‫ללא קירוב לשכינה, דוממים ללא רוח אנרגיה חיה ופועמת בהם כבעבר. אפילו הריח של‬ ‫המקום עבש וישן, ריח של מבנה נטוש, שרגל אדם לא פוסעת בו לעיתים קרובות.‬ ‫מראה ארון הקודש מחמיץ את ליבי; ארון המהווה אנדרטה, ארון המקדש את המתים ולא את‬ ‫חיי המאמינים.‬ ‫הקהל מגיע לארון הקודש, ספר התורה מובל החוצה מתוכו, והקהל מתחיל בתפילה. אני‬ ‫מרגיש שהתפילה היא כהדלקת נר קטן, זכר למקום בו היה בעבר אור גדול. שירת 'יעשה‬ ‫שלום' מעוררת בי צמרמורת, הריקוד במעגל מסביב לבמה הוא כזכר לנשכח. הקהל בחלקו‬ ‫מתרומם מכבדותו, מוחא כפיים, שר בין היסוס להתלהבות, מתנועע בין חוסר מנוחה לאמונה‬ ‫חזקה, על סף התפרצות שאינה מתרחשת לבסוף.‬ ‫11‬
‫לאחר ששמענו את הסיפור על המקום החלה תפילה. הוצאנו ספר תורה, רקדנו ושרנו.‬ ‫היה מצמרר. לומר לכם שזו הייתה שמחה מלאה באושר? זהו יהיה שקר. הייתה זו שמחה‬ ‫מהולה בעצב, בכעס, בגאווה ובתחושות בלבול גדולות. כל מילה שנאמרה בתפילה, כל מילה‬ ‫שנזעקה בקריאת הקדיש, כל מילה שהושמעה בשיר עם ישראל חי – כל מילה קיבלה‬ ‫משמעות מחודשת חזקה ועוצמתית הרבה יותר ממה שהכרתי עד היום.‬ ‫בכל פעם שאנו שרים "עם ישראל חי" משמעות הדבר שעל אף השואה והחזון הנאצי‬ ‫להשמיד אותנו – אנחנו עדיין כאן. לא מעט פעמים בהיסטוריה עם ישראל כמעט והוכחד עד‬ ‫היסוד. כאן טמון הסוד במילה "כמעט", כי אנחנו עדיין כאן. "עם ישראל עדיין חי ואמת ושריר‬ ‫ויציב וקיים!"‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫21‬
‫רחובות העיירה‬ ‫קבוצה של חיילי צבא ההגנה לישראל, עומדים דומם ומקשיבים למילותיה של נעמה. מלבד‬ ‫רעש מנוע בודד שעובר לעיתים רחוקות, אישה פולניה מבוגרת מאוד שמתבוננת עלינו‬ ‫בחטף, המקום מקנה אווירה של עיירה שעצרה מלכת, דוממת, חרישית. מבני האבן‬ ‫והתפאורה העתיקה שמסביב מנסים להזכיר את מה שהיה פה פעם. בין הבניינים המהוהים‬ ‫והדהויים, חלקם ממש מתפורר, גגות רעפים חסרים וסדוקים, חולף רכב ‪ BMW‬גרמני חדש‬ ‫ונוצץ, אשר מורגש כנטע זר בנוף.‬ ‫נעמה משמיעה שיר ישן ביידיש, אשר שימש את ה'מלמד' של העיירה ללמד את הילדים‬ ‫הקטנים ב'חדר' את השפה העברית והאותיות המרכיבות אותה. פנחס נזכר במעומעם‬ ‫במילים, ממש כמו התפאורה העמומה של המקום, כמו הזכרון העמום של העיירה.‬ ‫בין הבתים הרעועים, צצים מעט בתים חדשים ומבריקים כדוגמת בניין מכבי האש ובית‬ ‫המרקחת. רחוב השוק שהיה בעברו שוקק חיים יהודיים, רדום ביום שני בבוקר, צבעוני‬ ‫בקושי, ודומם ברובו.‬ ‫31‬
‫יער לופוחובה‬ ‫ביער זה נרצחו כ-7752 יהודים, תושבי העיירה טיקוצ'ין. אנו מתכנסים לשורות וטורים,‬ ‫וצועדים בהליכת שמאל ימין באותה דרך ממש בה הלכו אותם יהודים לבורות המוות. נגינת‬ ‫החצוצרה את השיר 'שריפה בעיירה' (המוכר כ'שריפה אחים, שריפה'), מוסיף לתחושת‬ ‫ההתרגשות. לא ניתן לתאר במילים רבות את התחושה, של חיילי צבא ההגנה לישראל‬ ‫צועדים בשביל המוות, בו צעדו לפני 70 שנה יהודים לנקודת הרצח. אנו מתקדמים בצעידה‬ ‫איטית כמעט עד בורות המוות. העצים שבדרך מביעים מראה לא שגרתי. ענפיהם של העצים‬ ‫כרותים כמעט עד צמרותיהם, מותירים מראה של גזעים עירומים, עם ענפים קטועים‬ ‫מבצבצים מהם. המראה הזה מעורר בי תחושת סימבוליות רבה, לאותו מראה של היהודים‬ ‫שהופשטו מכף רגלם ועד לראשם, עירומים מול בורות המוות, ממש כמו האנדרטה החיה‬ ‫הצומחת ביער מסביב.‬ ‫רחל רטיג, אם שכולה לבנה יובל, ובת למשפחה שחלקה נרצח בשואה, וחלקה ניצל.‬ ‫משפחתה של רחל נרצחה מרחק קצר של פחות מ-75 ק"מ משם, נורו גם כן לתוך בורות‬ ‫מוות, ונותרו בקברי האחים. גם רחל מדליקה נרות נשמה בקבר האחים הזה, ובסיום הטקס,‬ ‫מתקשרת לאמא שלה בארץ, ומשתפת אותה בחוויה שעברה. נרות הנשמה שהדליקה היו‬ ‫לנשמותיהם של המשפחה שלהן.‬ ‫41‬
‫מחנה השמדה טרבלינקה, מזרח פולין8‬ ‫המסע לטרבלינקה עובר דרך יערות רבים. אחרי קבר האחים ביער לופוחובה, שטחי היערות‬ ‫הנרחבים מעוררים מחשבה עמוקה על נשמות יהודיות, אלו שזכרם כתוב בדפי העד ביד ושם‬ ‫בהיכל השמות, ואלו שזכרם ושמם אבד לנצח ולא יהיה מוכר לאף אדם לעולם.‬ ‫הפעם אנחנו מגיעים למחנה מוות, בית חרושת להשמדה המונית. זכרון המחנה עצמו עמום‬ ‫עד בלתי קיים. קומנדו 5771 דאג שנזכור כמה שפחות, ולא נדע על הזוועות שעולל המשטר‬ ‫הנאצי. עבודתו של הקומנדו, כראוי למשטר הנאצי ברובו, היה יסודי ומקצועי.‬ ‫שער הכניסה למחנה לא קיים, מסילות הרכבת ואף הרמפה ששימשה לריכוז היהודים שירדו‬ ‫מקרונות המשא נעקרו ממקומן ואינן. המחנה מלא אנדרטאות שונות שהוקמו, כזכרון המנסה‬ ‫לצייר את המציאות שהיתה פה בעבר.‬ ‫גם כאן אי אפשר שלא להתמלא כעס על מראה כרי הדשא הירוקים והרעננים, קרני השמש‬ ‫המחממות ומזהיבות את צבעי האבנים והעצים וצמרותיהם אך כל אבן ם זועקת "לזכור ולא‬ ‫לשכוח".‬ ‫קשה לתאר במילים רבות את עוצמת האנדרטה המרכזית בטרבלינקה. הנצחה אנונימית‬ ‫לכ-777,779 יהודים שמסרו נשמתם חזרה לבורא עולם על אדמה זו, וזכרם לא קיים. אבנים‬ ‫קטנות לצד סלעים גבוהים כגובה אדם, כולם מספרים סיפור דומם, ללא מילים, שלא ניתן‬ ‫לספרו; לא ניתן לזוכרו. הם אינם, וגם זכרונם אבד בים האבנים.‬ ‫51‬
‫אתם צועדים בעקבות, עקבות עתיקות יומין, לפני שנים; בהם צעדו אנשים בין יערות, על‬ ‫פסים; לקראת הלא נודע – לקראת ההשמדה, השמדת עם – עם ה'.‬ ‫ואתם נצר לעם זה – נצר קדוש. לכו בגאווה ושאו בגאון את היותכם שריד לעמכם.‬ ‫חוזרים למקומות שבהם ניסו להכחיד, להשמיד כל זכר. מגזע עץ ענק בעל שורשים רחבי‬ ‫ידיים – עם ישראל, עם הנצח, שאת שורשיו באדמה, איש לא יצליח לגדוע. בכל רגע ורגע‬ ‫זכרו שאתם הוא הכוח – כנגד השורשים שניסו לגדוע. גזרתם של עמלק לא צלחה.‬ ‫סרן יצחק וינברגר, רב המשלחת (טקסט אותו נתן לנו יצחק בטיסה)‬ ‫הביתה8 בכל ערב, בכל סיום של יום. הגעגוע הביתה, לילדים, לבעל, לאמא לאחותי. אני‬ ‫חושבת על כל אותם אלה שנאלצו להיפרד ממשפחותיהם בחטף, על כל אלה שלא היה להם‬ ‫את הזמן או האפשרות להיפרד ממשפחותיהם, בלי לומר מילות אהבה ופרידה. הגעגוע‬ ‫והכאב שבפרידה, המחליש את היכולת האנושית לשרוד ולהמשיך הלאה, זה מה ששובר‬ ‫אותך. המשפחה היא הדבר המגן עליך; ביתך הוא מבצרך ויש לך מקום חם אליו לחזור.‬ ‫כשזה נפגע – אתה פגיע, חלש, רגיש וחסר כוחות. הקשר שנפרם, האגרוף שנפתח, פורש‬ ‫בפני הצורר את כל תוכך ופנימיותך, את חולשותיך, והפגיעה בך יותר קלה. אני חושבת על‬ ‫כל אלא ששרדו, על הכח החזק שבתוכם להקים משפחה מחדש ולהתאחד, להמשיך הלאה.‬ ‫מי ייתן וכוחות אלה ילוו אותם ואותנו כל ימי חיינו לטובה. אורטל אלמסי‬ ‫61‬
‫בטרבלינקה אנחנו מכירים את שירו של המשורר בינעם הלר, על אחותו חיה, אשר כילדה,‬ ‫גידלה אותו ואת שאר ילדי המשפחה, ונספתה אחר כך, בטרבלינקה. השיר נכתב ביידייש‬ ‫והוא מובא לפניכם גם בתרגומו לעברית (תודה לרחל רטיג על העזרה בתרגום).‬ ‫אחותי חיה‬ ‫מַײן שוועסטער חיה‬ ‫אחותי חיה, עיניה היו ירקות‬ ‫מַײן שוועסטער חיה, מיט די גרינע אויגן,‬ ‫אחותי חיה, צמותיה היו שחורות‬ ‫מַײן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ.‬ ‫אחותי חיה, הייתה זו שגדלה אותי‬ ‫די שוועסטער חיה ווָאס הָאט מיך דערצויגן,‬ ‫בבית, ברחוב סמוצ'ה, עם גרם המדרגות הרעוע‬ ‫אויף סמָאטשע גאַס, אין הויז מיט קרומע טרעפ.‬ ‫אמא הייתה עוזבת את הבית עם שחר‬ ‫די מאַמע איז אַוועק פֿון שטוב באַגינען,‬ ‫כשהשמים רק החלו להתבהר‬ ‫ווען אויפֿן הימל הָאט ערשט קוים געהעלט.‬ ‫הלכה לחנות, להרויח‬ ‫זי איז אַוועק אין קרוים ארַײן פֿאַרדינען,‬ ‫את המעות, מעט הכסף העלוב‬ ‫דָאס בידנע דרָאבנע גרָאשנדיקע געלט.‬ ‫וחיה נותרה בבית עם הילדים,‬ ‫און חיה איז געבליבן מיט די ברידער,‬ ‫האכילה ושמרה עליהם‬ ‫און זי הָאט זיי געקָארמעט און געהיט.‬ ‫ובערב, כשילדים קטנים מתחילים להתעייף‬ ‫און זי פֿלעגט זינגען זיי די שיינע לידער,‬ ‫הייתה שרה להם שירים יפים.‬ ‫פֿאַר נאַכט, ווען קליינע קינדער ווערן מיד.‬ ‫אחותי חיה, עם עיניים ירוקות‬ ‫מַײן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן,‬ ‫אחותי חיה, עם שערה הארוך‬ ‫מַײן שוועסטער חיה מיט די לאַנגע הָאר.‬ ‫אחותי חיה שאותי גדלה‬ ‫די שוועסטער חיה ווָאס הָאט מיך דערצויגן,‬ ‫עוד לא מלאו לה עשר שנים‬ ‫איז נָאך נישט אַלט געווען קיין צענדלינג יָאר.‬ ‫היא הייתה מנקה, מבשלת, מגישה את האוכל‬ ‫זי הָאט גערוימט, געקָאכט דערלאַנגט דָאס עסן,‬ ‫היא הייתה חופפת לנו את הראשים הקטנים‬ ‫זי הָאט געצווָאגן אונדז די קליינע קעפּ.‬ ‫רק לשחק אתנו שכחה‬ ‫נָאר שפּילן זיך מיט אונדז הָאט זי פֿאַרגעסן,‬ ‫אחותי חיה, עם הצמות השחורות.‬ ‫די שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ.‬ ‫אחותי חיה, עיניה היו ירוקות‬ ‫מַײן שוועסטער חיה מיט די אויגן גרינע,‬ ‫בטרבלינקה גרמני שרף אותה‬ ‫אַ דַײטש הָאט אין טרעבלינקאַ זי פֿאַרברענט.‬ ‫ואני עכשו, פה במדינת היהודים,‬ ‫און איך בין אין דער ײִּדישער מדינה,‬ ‫האחרון שהכיר אותה‬ ‫דער סאַמע לעצטער, ווָאס הָאט זי געקענט.‬ ‫עבורה אני כותב את שירי ביידיש‬ ‫פֿאַר איר שרַײב איך אויף ײִּדיש, מַײנע לידער,‬ ‫על הימים הנוראים האלה של זמננו‬ ‫אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צַײט.‬ ‫אצל אלוהים היא בת יחידה‬ ‫בַײ גָאט אַליין איז זי אַ בת-יחידה,‬ ‫בשמים היא יושבת מימינו.‬ ‫אין הימל זיצט זי בַײ זַײן רעכטער זַײט.‬ ‫01‬
‫יום שלישי 21208.2810‬ ‫בית הקברות העתיק בלובלין‬ ‫לפני השואה חיו בעיר כ-221 אלף תושבים, 74 אלף מתוכם יהודים. כרבע מתושבי לובלין‬ ‫גורשו מן העיר על ידי הנאצים לעיירות בסביבה. יהודי העיר וכן פליטים ומגורשים יהודיים‬ ‫ממחוז לובלין, נכלאו בגטו שהוקם בעיר. בהמשך נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה בלז'ץ‬ ‫והיו מקורבנותיו הראשונים של מחנה השמדה זה. המוני יהודים אחרים נורו למוות בחורשות‬ ‫שבפאתי העיר. אלפים בודדים שנותרו בגטו לאחר הגירוש שוכנו בגטו קטן שהוקם בפרבר‬ ‫"מיידן טטרסקי" בתנאים קשים ומרביתם נשלחו במספר גירושים למחנה ההשמדה מיידאנק‬ ‫שהוקם בסמוך לעיר.‬ ‫81‬
‫הכניסה לבית העלמין צרה דרך שער קטן, עלייה במדרגות לכר דשא גבוה עליו יש מספר‬ ‫מצבות מצומצם שם קבורים גדולי ישראל. בבית העלמין בלובלין נקברו רבנים ידועי שם‬ ‫מתקופת הזוהר של העיר, ביניהם: 'החוזה מלובלין', רבי עזריאל הורוביץ ('ראש הברזל'),‬ ‫רבי יעקב פולק ורבי שלום שכנא מלובלין. שם שרנו את 'שירת העשבים' אותו כתב ר' נחמן‬ ‫מברסלב ולימים הולחן על ידי נעמי שמר.‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫"דע לך שכול רועה ורועה‬ ‫יש לו ניגון מיוחד משלו‬ ‫דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו‬ ‫ומשירת העשבים‬ ‫נעשה ניגון של רועה‬ ‫כמה יפה, כמה יפה ונאה‬ ‫כששומעים את השירה שלהם‬ ‫טוב מאוד להתפלל ביניהם‬ ‫ובשמחה לעבוד את ה'‬ ‫ומשירת העשבים מתמלא הלב ומשתוקק‬ ‫וכשהלב מן השירה מתמלא‬ ‫ומשתוקק אל ארץ ישראל‬ ‫אור גדול אזי נמשך ועולה‬ ‫מקדושתה של הארץ עליו‬ ‫ומשירת העשבים נעשה ניגןן של הלב."‬ ‫רבי נחמן מברסלב‬ ‫91‬
‫מיידנק – לובלין, מזרח פולין8‬ ‫הדבר הבולט ביותר בכניסה למחנה, וגם בכל שלב בביקור, הוא האנדרטה המפלצתית‬ ‫עשוית הבטון בחזית המחנה. מייד עולה בי הדימוי למפלצתיות הנוראית, גדולת הממדים,‬ ‫הנוקשה, זו שלא ניתן להתעלם ממנה בחזית המסע שלנו – ההשמדה.‬ ‫הכניסה למיידנק, ותיאורה הציורי והמוחשי כל כך של נעמה, מעביר את תחושת הכלא,‬ ‫בשטח לוע הארי אליו אנו נכנסים. בין שתי חומות האבן המשוננות, קבוצת חיילים יורדת אל‬ ‫התהום ללא אפשרות עצירה במדרון. כולנו צועדים בהליכה איטית, מתחברים כל אחד‬ ‫לתחושות שלו; לתחושות האסיר, הקורבן; זאת אל מול המציאות האישית של כל אחד‬ ‫מאיתנו – החירות.‬ ‫בכניסה למחנה נפרש מולנו שדה ירוק רחב ידיים, בו מספר צריפים מאורכים ומגדלי שמירה.‬ ‫המראות מעבירים תחושה מוכרת מאוד, מראות שכבר ראינו בעבר בסרטים, בתמונות,‬ ‫מהסיפורים.‬ ‫חצינו את הדרך השחורה, אותה דרך בה חזרו בני ישראל לעבדות, הקיזו זיעתם ודמם, ולו‬ ‫לספק את יצרם של כולאיהם להפיג את שעמומם משגרת המחנה; ולו בשביל לשבור את‬ ‫רוחם של היהודים.‬ ‫אנו יושבים בנחת מתחת למגדל השמירה, בו עמדו מספר רב‬ ‫כל כך של שומרים גרמניים במהלך השנים; מגדל ממנו נורו‬ ‫יריות לעבר היהודים; ממנו נרצחו מספר לא ידוע של יהודים.‬ ‫כמה מהם נרצחו מנקודה זו? מה היה שמם? על אותה אתה‬ ‫עליה אנו מהלכים, היה זרוע פחד ואימה כבשגרת היום, מוות‬ ‫ודם נשפכו על אותה אדמה עליה אנו עומדים.‬ ‫נעמה פורסת בפנינו את סיפורה של הלינה, נערה יהודייה‬ ‫וורשאית. בנקודה זו נכנסה הלינה למחנה עם חרדה בנפשה.‬ ‫ממש פה היא נפרדת מחילק בפעם האחרונה, נפרדת מאחיה‬ ‫אשר גורלו מעתה לא ידוע לה יותר.‬ ‫אנו נכנסים לחדר המקלחות, תחושת גועל וזוועה עולות בגופי. אסתר עונה "בוודאי"‬ ‫לבקשתה של נעמה לשתף אותנו, בביתן המקלחות אליו נכנסו היהודים בהגיעם למחנה.‬ ‫אסתר מגיעה לבית המקלחות, מזרזים אותה בצעקות ונביחות כלבים אימתניות. נשמעת‬ ‫פקודה חזקה "להתפשט!" והעיניים של כולן אחוזות בושה, אך היא מתפשטת כמו השאר‬ ‫ונותרת עירומה.‬ ‫72‬
‫היא עוברת לחדר שם גוזזים את שיערה מכל איבר בגופה. הנשים שגילחו אותן היו יהודיות,‬ ‫אך לא דיברו איתן ולו מילה בודדת. מסביב זירזו אותם הגרמנים למהר. נעליה נטבלים‬ ‫בליזול לצורך חיטוי. היא נכנסת לחדר המקלחת וזרזיפי מים ניתזים על גופה העירום יחד עם‬ ‫שאר הנשים בחדר, לא מקלחת של ממש. לפני שנכנסה לבית המקלחת, היא ראתה דרך‬ ‫הגדרות נשים גזוזות שיער, חסרות הבעה, לבושות שמלות אפורות דהויות, חסרות ייחוד.‬ ‫היא מעלה במחשבתה שיש פה בית משוגעות, נשים שנטרפה עליהן דעתן. היא מקבלת‬ ‫שמלה אפורה ללבוש על גופה העירום, ומבינה שהיא מצטרפת לאותה קבוצת משוגעות‬ ‫שהתבוננה בהם מבחוץ.‬ ‫קשה לה לזהות את אחיותיה, ללא בגדים מהבית ממנו הגיעו, ללא השיער על ראשיהן של‬ ‫אחיותיה בצבעי בלונד, שטני ושחור. בשמלות אפורות ארוכות, גזוזות שיער, חסרות‬ ‫צלם אנוש. באיזו מהירות זה קרה.‬ ‫בתוך כמה דקות, סימניה המזהים של בני משפחתה נעלמו, ומלבד תווי הפנים, לא נותר שום‬ ‫סממן חיצוני. היא מלטפת את ראשה בניסיון להבין מה עוללו לה כאן ברגעים האחרונים. היא‬ ‫לא מעזה עדיין לחשוב, על מה יעוללו לה בהמשך.‬ ‫מיד בכניסה לחדר המקלחת, עולה בדמיוני תמונת מקלחות הגז מסיפורי אושוויץ, אך פה היו‬ ‫אלו ברזי מים. בחודשי הקיץ הלוהטים היו אלו מים רותחים שגרמו לכוויות, בחודשי החורף‬ ‫המושלגים היו אלו מים קפואים ששיתקו את הגוף. אסור לזוז מתחת לברזי המים, ומי שזז‬ ‫מולקה מיידית בשוט.‬ ‫והנה בחדר ליד מוערמות פחיות גז הציקלון ‪ B‬הידועות לשמצה. תחושה בלתי נסבלת של‬ ‫הזכרון הקולקטיבי שלנו מתעורר בי לתחייה ומקבל צורה ומראה מציאותיים.‬ ‫ושוב, כמו תקליט שבור, על הרצפה שאנו עומדים, נחנקו למוות יהודים רבים מספור, הורעלו‬ ‫והוגזו על ידי הנאצים. בחדר הזה, לא יותר גדול מסלון ממוצע בביתנו, עמדו בכל פעם מאות‬ ‫אנשים מכל מין וגיל, צפופים אחד בשני, דחוקים אחד לגופו של האחר, וממתינים לבאות.‬ ‫למראות האלו, הלינה מתוודעת בפעם הראשונה בחייה, מתמודדת בגיל 21 עם המחשבה‬ ‫'אמא איננה', עדיין לא מבינה, איך כמה דקות קודם לכן עטפה אותה במעילה, מחממת אותה‬ ‫באהבתה.‬ ‫12‬
‫אני יושב על אדמת קודש, צריף בו הוערמו 777,771 נעליים, מכל סוג, צבע ולכל מין. בין כל‬ ‫הנעליים בכלוב שמולי, ניצבת במרכז בדיוק, דחוקה אל הרשת החלודה – נעל אדומה.‬ ‫נעל לכה, ששימשה כנראה לנערה בוגרת או אישה צעירה, שנהגה להתגנדר להנאתה,‬ ‫בימים בהם התעוררה במצב רוח מרומם, או ביום חג כזה או אחר. לנעל האדומה היא‬ ‫התאימה שמלה אדומה; שמלה קיצית וקלילה לימי הקיץ; שמלה שהתעופפה לה קלות ברוח‬ ‫האביב. הנעליים הובילו אותה ברחבי השכונה הפולנית בה גרה, עם חיוך מרוח באודם‬ ‫אדמדם-דובדבן. עכשיו, הנעל פה תישאר, השמלה לא תילבש, האודם לא יימרח, ושמחה לא‬ ‫תלווה את אותה הנערה, בעלת הנעל.‬ ‫והנה מגיעה התמונה הכל כך מוכרת – המשרפות. חורים פעורים, מנהרות רצח. מקום כל‬ ‫כך קטן ששרף כל כך הרבה. מכאניזם, קור רוח, אדישות, רצח, כפייה, אומללות; כל הרגשות‬ ‫האלו היו קיימים במקום. רחש הלבבות שהפך לעדות דוממת, ולפצע מדמם בלבם של אלו‬ ‫אשר מתבוננים, מנסים לתאר בדמיונם את המראות החיים מתים אשר נכחו פה.‬ ‫הר האפר אשר ניצב ליד המשרפות, עדות קרה ודוממת לחיים מלאים ועשירים. יום חדש‬ ‫במסע שהתחיל עם שמש קיצית וחמימה במרכז וורשה התוססת והפועמת, מסתיים בשמיים‬ ‫קודרים, בטיפות גשם קלות הנספגות במדי הצבא שעל גופנו, כדמעות דוממות של אלו אשר‬ ‫באנו לרכוש כבוד ולזוכרם. יהי זכרם ברוך.‬ ‫"מיידנק. הר אפר ענק. עדיין אפשר לראות חלקים של עצמות בערמה. ולידו הקרמטוריום.‬ ‫זוהי התחנה הסופית של כלל יהדות מזרח אירופה - תלמידים חכמים, רופאים, עורכי דין,‬ ‫פועלים, סנדלרים, צורפים, רבנים.‬ ‫דורות שלמים, זקנים, צעירים וילדים – כולם החלו את דרכם עם כל כך הרבה הבטחה,‬ ‫כשכל העולם הוא שלהם לקחת, וכולם סיימו דרכם בערמה אחת תחת שמיים אפורים.‬ ‫הנעליים שלהם ליד, תזכורת דוממת למאות האלפים שאינם עוד.‬ ‫הכל מתנהל במחנה בדיוק.‬ ‫רואים שהושקעה מחשבה רבה‬ ‫בייעול התהליך והמשך ההטעיה.‬ ‫ייתכן והאנשים לא ידעו כי הם‬ ‫מובלים למוות עד לרגע בו‬ ‫החיים פתאום נגמרו.‬ ‫נשארו רק הכתמים הכחולים על‬ ‫הקירות, וערמת העפר‬ ‫הדוממת."‬ ‫איליה סרגייב‬ ‫22‬
‫הריח אוי הריח‬ ‫היום הצטרף חוש נוסף לחוויה, שרק העיניים השתתפו בה עד עתה.‬ ‫רעש החצץ תחת צעדנו הרבים, השתלב עם ריח מרבדי הדשא הרטובים.‬ ‫ואז עם הכניסה לצריפים מעץ, הכה באף הריח החריף;‬ ‫של זכרון ישן, של נעל בלויה, של עץ מרקיב.‬ ‫וזו הפעם הראשונה מאז החלנו את מסענו שבאמת ראינו ובאמת חווינו,‬ ‫לפחות כך אני מאמין!‬ ‫שהשילוב בין שני החושים את החוויה העצים.‬ ‫אהרוני סולומון‬ ‫אז אומרים שאלוהים לא סוגר לנו דלת עד שהוא פתח אחרת, שהכל צפוי והרשות נתונה,‬ ‫שכל דבר שקורה הוא לטובה, ובכל פעם שנסגרת דלת נפתחת טובה יותר. מישהו יכול לומר‬ ‫לי למה הדלת שנסגרה שם במיידאנק, למה זו לא פתחה בעקבותיה דלת חדשה טובה יותר?‬ ‫שמחה יותר? הדלת נסגרה וסגרה עליה, וחנקה בתוכה אמהות, אבות, ילדים, זקנים, חולים‬ ‫ובריאים ללא הבחנה. בלי לפתוח שער בחירה, בלי לפתוח דרך חדשה. רק אבדון ללא מוצא.‬ ‫לביתנים ולקרמטוריום לא הצלחתי להיכנס מהפחד; מהאופן שבו אצליח או לא אצליח‬ ‫להתמודד לאחר היציאה. אירוני הא? הייתה לי פה אפשרות בחירה. במיידאנק של היום‬ ‫המתנתי בחוץ, במיידאנק של אז היה להם "כרטיס לכיוון אחד".‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫32‬
‫יום רביעי 21208.2810‬ ‫הרובע היהודי קז'ימייז' בקרקוב, דרום פולין8‬ ‫בית הכנסת הישן 'האלטה שול' נמצא במרכז העיר ברובע היהודי קז'ימייז' על שם המלך‬ ‫הפולני. מכיכר שירוקה נכנסו לבית הכנסת המשמש כיום גם הוא כמוזיאון בלבד. זהו בית‬ ‫הכנסת העתיק ביותר בפולין. בעבר היה אזור זה תוסס חיי קהילה יהודיים; חנויות, בתי‬ ‫מסחר, מסעדות ותפילה. כיום קיימים סימנים בודדים ליהדות העתיקה; מוזיאוני בית כנסת‬ ‫ומסעדה עם כיתוב בעברית 'בית קפה יהודית'. הסרטת 'רשימת שינדלר' בתחילת שנות‬ ‫ה-79 עוררה את המקום לתרבות יהודית חוזרת, ופעם בשנה נסגרת הכיכר לתנועת רכבים,‬ ‫ובמקום מתקיים פסטיבל יהודי; ניגון כליזמרים על במה וברחבת הכיכר, שירים יהודיים, אוכל‬ ‫יהודי פולני, קהל רחב ומגוון של פולנים, יהודים ואף גרמנים מגיע ליהנות מהתרבות‬ ‫היהודית.‬ ‫חיה רובינשטיין נולדה וגדלה פה בבית במרכז הכיכר. בית שעומד מוזנח ולא משופץ כשאר‬ ‫הבתים בשכונה. נעמה מציינת את המשפט 'אין נשים מכוערות, יש רק עצלניות' שנאמר על‬ ‫ידי חיה, הלוא היא מייסדת חברת הקוסמטיקה 'הלנה רובינשטיין'. ההומור במשלחת לא פג,‬ ‫ומישהו מציין את הגרסה הרוסית למשפט 'אין נשים מכוערות – אין מספיק וודקה'. גם הומור‬ ‫הוא חלק מהמסע, וחלק מאוד נחוץ במסע שכזה.‬ ‫בית הכנסת המפואר 'הטמפל' (המקדש)‬ ‫ברובע היהודי, ממחיש את תפארת הדור.‬ ‫אם הייתי יכול לתאר חלק מתפארת בית‬ ‫המקדש בימי עבר, המקום הזה ממחיש חלק‬ ‫מן המראה. חזית בית הכנסת פונה לרחוב‬ ‫הראשי ולכיכר שבמרכזה; בשער בית‬ ‫הכנסת כתוב שם המקום בעברית, כאשר‬ ‫לוחות הברית חקוקות בפאר וגאווה מעל‬ ‫הכניסה.‬ ‫היכל בית הכנסת מעתיק נשימה; עמודי שיש אדום מעוטרים בזהב; מעל ארון הקודש כיפה‬ ‫רחבה מעוטרת בפיתוחים עדינים ומדוייקים בצבעי תכלת, זהב, אדום ושחור; זוג אריות‬ ‫מוזהבים מחזיקים בגאווה ביניהם את לוחות הברית. מעל הארון עצמו כיפה בצבע זהב וכתר‬ ‫מלכות מעליה; ארון הקודש מופרד בסורגי זהב עם מגיני דוד במרכזם; ויטראז'ים צבעוניים‬ ‫ומרהיבים מלאים במגיני דוד מוארים מהשמש שבחוץ. נברשות זהב מעוטרות מאירות את‬ ‫ההיכל הקדוש, תלויות מתקרות עשירים בפיתוחים וגוונים.‬ ‫42‬
‫עזרת הנשים שבקומה העליונה מגודרת במעקות צבעוניים מהודרים בפיתוחי זהב. בין עזרת‬ ‫הנשים לרחבת בית הכנסת קיים קשר עין ישיר.‬ ‫בדומה לכנסיות הגותיות העתיקות, המקום עצמו מעורר יראת קודש, על ידי העצמת גובה‬ ‫התקרה, הפיתוחים העשירים, הצבעים המרהיבים – ובעיקר צבע הזהב הדומיננטי כל כך.‬ ‫השיר ירושלים של זהב עולה בגרונם של הנוכחים וממלא את ההיכל כולו. הצמרמורת‬ ‫שעוברת בגופי שותפה לכולם, לקולות הגבוהים והנמוכים כאחד. לפחות כך אני מרגיש.‬ ‫החלקה הצבאית הבריטית בבית הקברות הפולני ברקוביצקי, פולין8‬ ‫31 קברי יהודים-ישראלים. הם חלק מאותם 777,73 ישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי כדי‬ ‫להלחם בנאצים.‬ ‫בבית הקברות ערכנו טקס במעמד משלחתי, הטקס חיזק ועיבה גשר בתוכי כחלק מתוך‬ ‫תחושת השליחות שלי לשרת את ארצי ומולדתי; כחלק מתחושת חובתי להנחלת הזיכרון,‬ ‫וכחלק מהתייחדות עם אובדנן של המשפחות השכולות שליוו אותנו במסע. משפחות שהן‬ ‫החיבור הקיים שבין אז והיום, כי על אף שעברו 76 שנה המדינה הקטנה שלנו ממשיכה‬ ‫יום-יום להיאבק כנגד הקמים עלינו ואנחנו עדיין נאלצים לספוג אובדנות יקרים.‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫52‬
‫יום חמישי 21208.2860‬ ‫אושוויץ 1, דרום פולין8‬ ‫"כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה‬ ‫ביותר" רבי מנחם מנדל מקוצק‬ ‫הגענו לנורא מכל. השם שמעלה בכולנו את זכרון השואה כולו במילה אחת, את זוועותיה‬ ‫הנוראיים מכל. אושוויץ. סמל עולמי להשמדה.‬ ‫קשה מאוד לתאר את התחושה של הכניסה לבניין הזה, עוד לפני שהכל התחיל. בשונה‬ ‫מהיהודים שנכנסו לפה לפני 70 שנה, אנחנו יודעים מהו סוף המסלול ומתי ארוחת הצהריים,‬ ‫ויודעים את הזוועה שאנו עומדים להיות עדים לה.‬ ‫השלט הציני המוכר 'העבודה משחררת' נגלה בפנינו. השלט הכל כך מוכר, סימבולי, נגלה‬ ‫בחרפתו מולנו. שוב אותה תחושת גועל צפה וגואה בי. לפנינו נגלים גם שער הכניסה‬ ‫למחנה, גדרות החשמל התלויות על עמודי הבטון המעוקלים. כמה נרצחו על עמודים אלו?‬ ‫משמאל עומד צריף, בו בוצע הרישום ומיון של האסירים, ובו הוטבע המספר על הזרוע.‬ ‫מספר על הזרוע הוא סימן לחיים, לפחות לאותו היום. פה נגזר דינם של יהודים לחיים או‬ ‫למוות, פה נקבע גורלם של אנשים. פה נקרעו משפחות אחת מידי השניה, ללא פרידה, ללא‬ ‫מילה, ללא אנושיות. האם אלוהים התבונן בילדיו?‬ ‫שלט במקום מלמד על הנקודה הבאה בסיור שהיתה חלון הראווה של המחנה, בו הוצגו‬ ‫הגופות של האסירים שניסו לברוח, ונרצחו בניסיונם, למען יראו וייראו כל שאר אסירי‬ ‫המחנה.‬ ‫62‬
‫ממש כמה מטרים ליד, היתה עומדת 'תזמורת המחנה'. עוד שימוש ציני במוזיקה, באומנות,‬ ‫בנשמתם וגופם של היהודים. תפקיד התזמורת היה לסדר ולזרז את העובדים בכניסתם‬ ‫ויציאתם מהמחנה. סיפורו של נגן המפוחית שמואל גוגול מעורר בי חמלה רבה. אני לא‬ ‫מצליח לעצור את הדמעות למשמע סיפורו של שמואל, ובעיקר על הגשמת הנדר שלו לשוב‬ ‫ולנגן בעיניים פקוחות. אני מהרהר בטלטלות וסערות נפש שנאנסו על האומללים ששהו‬ ‫במחנה הזה. מתחוור לי מיום ליום, שזוועת השואה עצומת המימדים אינה רק במספר‬ ‫הנפשות שהושמדו, אלא בסבל והעינוי האישי שעבר כל אחד תחת ציפורני הנאצים. הסבל‬ ‫האישי כמעט ואינו קיים בתודעה שלנו, אלא התאגד לזכרון קולקטיבי בתפיסתנו את השואה‬ ‫לאחר 70 שנה. אבל אל לנו לטעות, ואל לנו לחטוא; עלינו לפרוט את הזכרון הקולקטיבי לכדי‬ ‫נשמתו ורגשותיו של כל אחד שחווה בעבר ובהווה את הזוועה בשם העם היהודי.‬ ‫02‬
‫ושוב הציניות בשם 'אגף החדווה' או בכינויו‬ ‫האחר 'בית הבובות'. על מנת להיכנס לבית‬ ‫הבושת של המחנה, עליך להיות אסיר מיוחס‬ ‫בעל קופון מיוחד. בחדרי בית הבושת, היו נשים‬ ‫שעוקרו בברזל מלובן, ומספר קועקע על החזה‬ ‫שלהן על מנת שניתן יהיה למסור אותו לקאפו‬ ‫במידה והן לא סיפקו את תאוותיהם של‬ ‫המשתמשים.‬ ‫אני לא יודע מהי 'כוונת המשורר' כשכתב את המילים האלו, אבל הם התחברו לזוועה.‬ ‫את המילים שיניתי רק מלשון זכר לנקבה.‬ ‫בית הבובות – בית הבובות‬ ‫אז איך אני נזרקת בכוח אל המיטה‬ ‫ושוב אני נפגשת‬ ‫האור הופך שחור‬ ‫עם רגע של עצבות‬ ‫הכל פה השתנה‬ ‫בפינה חשוכה‬ ‫נמאס לי לצעוד‬ ‫אומדת את הגבול‬ ‫לאזניים אטומות‬ ‫חושבת על דברים בקצב חדש‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות, לא יכולה לראות‬ ‫אני מריצה מחשבות‬ ‫מנסה עוד דף‬ ‫אז איך זה בסוף שכולנו נפגשים‬ ‫ושוב אני נפגשת עם רגע של בדידות‬ ‫עם אותן ההבעות ואותם הריגושים‬ ‫מרגישה בכל הכוח, מהי תמימות‬ ‫בבית הבובות הקטן של אלוהים‬ ‫חושבת על ההוא שם למעלה‬ ‫שוב אני לא יכול לראות‬ ‫שיודע דברים ובנו כל הזמן משחק בחוטים‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות‬ ‫אז איך זה בסוף שכולנו נפגשים‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות‬ ‫עם אותן ההבעות ואותם הריגושים‬ ‫לא יכולה לראות‬ ‫בבית הבובות הקטן של אלוהים‬ ‫לא יכולה לראות‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות‬ ‫ואיך אני נזרקת חזק אל הקירות‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות‬ ‫נופלת אל תוך עצמי‬ ‫לא יכולה לראות‬ ‫כבר לא יכולה לראות‬ ‫מאבדת את התחושה‬ ‫שוב זה לא יכול להיות‬ ‫עכשיו אני מרגישה‬ ‫לא זה לא יכול להיות‬ ‫מה זה נקרא להיות לבד, להיות לבד‬ ‫לא יכול להיות‬ ‫לא יכול להיות‬ ‫אז איך זה בסוף שכולנו נפגשים‬ ‫עם אותן ההבעות ואותם הריגושים‬ ‫בבית הבובות הקטן של אלוהים‬ ‫שוב אני לא יכול לראות‬ ‫82‬
‫אנו נכנסים לאחד הבתים במחנה, ושוב תחושת גועל עולה בי למגע במעקה שלצידי, אותו‬ ‫מעקה עליו נשען הקצין הנאצי בעודו מעשן סיגריה ומפטפט עם חברו. אני מתחמק ממחשבה‬ ‫זו, ולא רוצה להכיל אותה כרגע.‬ ‫סגן משה מייני, קצין קשר במשלחת, מבקש לשתף אותי בסיפור שלו.‬ ‫ב-4491.37.52 נצטוו כל יהודי יואנינה ביוון להתרכז ליד חוף האגם, שם נאמר להם שהם‬ ‫מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה שם הייתה תחנת‬ ‫רכבת. בלאריסה שהו היהודים כשבוע ואז הועלו על קרונות הבקר והוסעו משך ימים רבים.‬ ‫ב-4491.47.11 הם הגיעו לאושוויץ-בירקנאו. עוד באותו יום הוכנסו רובם לתאי הגזים. לאחר‬ ‫המלחמה שרדו כ-751 יהודים. סבו של משה ז"ל, שאת שמו הוא נושא לזכרו, הצליח לברוח‬ ‫עם משפחתו בשלב ריכוז היהודים, ומשם הצטרף לפרטיזנים ביערות. תפקידו היה לקשר‬ ‫ולהעביר מידע חשוב בין קבוצות הלחימה השונות לסיוע בלחימה נגד הנאצים. אחד‬ ‫הסיפורים המוכרים של סבו מימי הלחימה, התרחש בהגיעו לקבוצת הפרטיזנים, בעודו ללא‬ ‫נעליים. עקב כך, לא הורשה לצאת למשימה אליה רצה להצטרף, ונשאר מאחור. במשימה זו‬ ‫נהרגו כל הלוחמים מצד הפרטיזנים. סבו של משה – ניצל.‬ ‫כיום משה ממלא תפקיד של קצין קשר בצבא ההגנה לישראל, ומרגיש מעגלים רבים‬ ‫שנסגרים במסע זה. המשך דרכו של סבו בתפקיד הקשר, כאילו לכך כיוון הגורל; צעידה‬ ‫במדי קצין בצבא ההגנה לישראל באושוויץ, שם נספו בני משפחתו של משה. משה מרגיש‬ ‫שהוא מסיים את מסעו של סבו, שהתחיל לפני 70 שנה.‬ ‫סבתו של משה נפטרה כחודש לפני המסע. בזמן השואה היא היתה ביחידת הזונדר-קומנדו‬ ‫שהייתה אחראית על פינוי הגופות בבירקנאו. חווית השואה נצרבה אצלה באופן שונה‬ ‫ואינטנסיבי מאוד, בה היא ראתה את משפחתה כולה נרצחת על ידי הנאצים. סבו וסבתו של‬ ‫משה נדרו לא לחזור לאדמת פולין לעולם – גם אם כשורדים ומנצחים. משה מרגיש שמסע‬ ‫זה הוא סגירת המעגל שלהם – התפקיד שלו לחזור כמנצח.‬ ‫וַי ֹּאמֶ ר י אֶ ל קַ י ִן, קֹול דמֵ י ָאחִ יָך, צ ֹּעֲ קִ ים אֵ לַ י מִ ן-הָ אֲ דמָ ה8‬ ‫ָ‬ ‫ְ‬ ‫92‬
‫אושוויץ 0 - בירקנאו, דרום פולין8‬ ‫אנו נכנסים למחנה בצעידת שמאל ימין, 772 קציני‬ ‫ונגדי צבא ההגנה לישראל. אנו נעצרים כאשר‬ ‫מסילת הרכבת הנכנסת למחנה עוברת בין שני חלקי‬ ‫המשלחת. במרכז, על פסי הרכבת, אותם פסים‬ ‫שהובילו מליון וחצי יהודים לרציחתם, עומדת אסתר‬ ‫תמיר. היא, יותר מכולנו, שריד לכשלון הצוררים,‬ ‫נצר לניצחונה של האנושות על המפלצת הנאצית.‬ ‫אנו מצדיעים לגברת אסתר תמיר, הגיבורה של‬ ‫כולנו, ודמעות נקוות בעיני. מעולם לא הצדעתי‬ ‫למטרה ראויה ודגולה יותר ממנה. בפשטותה, היא‬ ‫מתרגשת מהמעמד בו צבא ההגנה לישראל מלווה‬ ‫אותה מאחוריה בצעידה סדורה.‬ ‫גיבורה ופשוטה, צבא שלם מאחוריה, מגן עליה.‬ ‫מספר ימים לאחר שחזרנו לביתנו בארץ, מתקשרת אלי רחל רטיג, אם שכולה לבנה יובל.‬ ‫יובל נפל במשימתו המבצעית הראשונה בלבנון, ביום י' באייר תשנ"ג ,)3991.5.1( בתום‬ ‫מארב לילי באזור רצועת הביטחון שבדרום לבנון, כאשר דרך על מטען ממולכד ונהרג‬ ‫במקום. החלק הבא כתוב בגוף ראשון, כפי שרחל מתארת לי אותו.‬ ‫אני צועדת במרכז המשלחת של 772 חיילי צבא ההגנה לישראל, אוחזת בקנה משותף‬ ‫לאותה קבוצה עם רוחו של יובל שנפל בשירותו הצבאי. אני מרגישה שאני נמצאת פה לא‬ ‫בשביל לעשות ‪ V‬על שיתוף המשפחות השכולות במסע, כחלק מאימוץ המשפחות השכולות‬ ‫לצבא ולמדינה. אני מרגישה שאני שם על מנת למלא חלל שהיה ריק. חלל שהשאיר יובל‬ ‫אחריו. אני מרגישה שיובל הולך במדי הצבא – ולא אני. בצעידה חשבתי איך לא להתבלבל‬ ‫בצעידת הרגליים, לה איני מורגלת, ופתאום הרגשתי את רוחו של יובל בתוכי, צועד שם‬ ‫במקומי. אני לא רגשנית לרוב, ולא אישה של רוחניות ואנרגיות, אבל באותו רגע הרגשתי‬ ‫שאני מזדקפת, לא הרגשתי כאבים ברגל שבדרך כלל כואבת לי, וצעדתי בגאווה. הורים‬ ‫שכולים, לא סתם הוזמנו להיות שם, אלא להוות ייצוג לאותם חללים, שאם היו נשארים‬ ‫בחיים, היו מהלכים שם במקומי. רחל מסיימת את השיחה איתי בעוד סיפור קטן, שהוא‬ ‫החותם החזק מכולם. יובל היה הראשון מהמחזור שלו להתגייס, ולפני גיוסו רצה לערוך‬ ‫מסיבת גיוס. למרות הצעותיה של רחל לא לערוך את מסיבת הגיוס, אלא לערוך מסיבת‬ ‫שחרור לכשתגיע העת, הוא התעקש. היא זוכרת באופן ברור שאמר לה ולחבריו: "אני יודע‬ ‫מתי אני מתגייס, אני לא יודע מתי אני אשתחרר." יובל אהב את החיים, ולא ציפה למותו‬ ‫בעודו לובש מדים.‬ ‫הוא לעולם יישאר חייל בצבא ההגנה לישראל.‬ ‫73‬
‫כולנו מתיישבים בצריף מגורים אופייני למחנה,‬ ‫ואסתר מתחילה את עדותה. עיניה מרוכזות‬ ‫בנקודה בלתי נראית בחלל, בוהה ומתארת את‬ ‫סיפורה כאילו מתוך סרט. על הפעם הראשונה‬ ‫שילדה קטנה לומדת לשקר על מנת לשרוד‬ ‫בחיים, על אחיותיה שומרות עליה ודובקות אחת‬ ‫בשניה. אסתר מתארת ביקור של יוזף מנגלה‬ ‫בצריף המגורים, והיא מגייסת את רוחה וגופה‬ ‫ונעמדת על תעלת החימום במרכז הצריף, ומחקה‬ ‫לכולנו את לשונו ודיבורו החלקלק, את ניגון‬ ‫המילים, נימת דיבורו, וכל זאת במשחק ראוי.‬ ‫אסתר חיה את הרגעים מחדש. כאשר היא‬ ‫מתארת את מילותיהם של הגרמנים,‬ ‫פניה מתקשחות, נזכרת בתחושה ומראה הפנים‬ ‫שחוותה בגיל 21.‬ ‫בעדות התספורת שבוצעה בכל אזורי הגוף, תחושת איבון מורגשת בפנים ובכתפיים שלה,‬ ‫כילדה קטנה העומדת כבובה תלויה, חסרת רוח חיים עצמאית. אסתר מרבה להיאנח בזמן‬ ‫העדות, נראה שהחזרה עליו במחשבות ובמילים לאורך השנים, אינה מקלה כלל.‬ ‫נראה שאצבע האלוהים נגעה בארבעת האחיות כהנא, אשר המחלות, העילפון במסדרים‬ ‫היומיים, החולשה בעבודת הפרך עד אפיסת כוחות, ואצבע הצוררים דילגה על ארבעת‬ ‫הנשמות היהודיות האלו כצרור נשמות אחד. את הכל הן שרדו כבאורח פלא.‬ ‫ייתכן במקרה, ואולי בכוונה.‬ ‫אנו ממשיכים בסיור במחנה, והכל כבר מתעצם ועולה על גדותיו. בניין הסאונה שם היו‬ ‫עוברים היהודים את התגלחת, חיטוי הבגדים, המקלחות הזריזות, המיון האנושי. בסוף‬ ‫המבנה אנדרטת תמונות שהיו בחפציהם של היהודים, מעבירה צמרמורת במחשבה על‬ ‫מרקם החיים העשירים שנגדעו. תאי הגזים והמשרפות ההרוסות, עומדים כחורבה שספק‬ ‫אם היינו רוצים לצעוד לתוכן, אם היו שלמים. פסי הרכבת החוצים את המחנה – מפרידים בין‬ ‫חיים למוות.‬ ‫אין מילים שיצליחו להכיל את עוצמת הכאב שזעקה ואין פה שיוכל לזעוק את זעקתם של‬ ‫מאות הצריפים ומתקני המוות של בירקנאו. כבר לא נותרו לי מילים לתאר את הרגשות‬ ‫והמראות.‬ ‫13‬
‫הסיור האחרון במסע מתרחש מול קיר התמונות, שם נעמה בוחרת לסיים את המסע בשיר‬ ‫המוקדש לאסתר, אשר לימדה אותנו על בשרה שהמשחק נמשך, והחיים יפים כל כך.‬ ‫החיים יפים – אחינועם ניני‬ ‫עם הקסם שבלב‬ ‫סתם, חיוך ללא סיבה‬ ‫בוא נשכח את הכאב‬ ‫תום, ימים של אהבה‬ ‫רק עוד רגע ובינתיים‬ ‫שיר ישן לאור ירח‬ ‫נזכור שהמשחק נמשך‬ ‫וריח משכר שלך‬ ‫והחיים יפים כל כך‬ ‫וכך אותך אני זוכר‬ ‫רק עוד רגע ובינתיים‬ ‫גל שוטף את העולם‬ ‫נזכור שהמשחק נמשך‬ ‫חום הולך ונעלם‬ ‫והחיים יפים כל כך.‬ ‫צחוק מאיר את השמיים‬ ‫מזכיר שהמשחק נמשך‬ ‫והחיים יפים כל כך‬ ‫בך אסתכל מתוך עיניו‬ ‫אחבק אותך ויחד ננצח במשחק‬ ‫בין מציאות לחלומות‬ ‫בין האושר לדמעות‬ ‫תמיד אוהב אותך מאוד‬ ‫בסיום הטקס, אני מלווה את‬ ‫אסתר להדליק נרות נשמה‬ ‫למרגלות המשרפה.‬ ‫אני נהנה מהליכתה האיטית,‬ ‫ומנצל את הזמן להוקיר אותה על‬ ‫היותה במסע איתנו.‬ ‫זכינו להכיר נשמה גדולה.‬ ‫23‬
‫אלו הן חלק קטן מן התמונות של אלו שהגיעו, ולא שרדו.‬ ‫לזכרם אנו פה, ולקדושת חייהם נישאר.‬ ‫33‬
‫מכתב אישי לעדת המשלחת הגברת אסתר תמיר‬ ‫כשעלית והצגת עצמך בפנינו בפעם הראשונה אמרת: "תעודת הזהות שלי היא אלמנה, אם‬ ‫שכולה, ילדה בת 31 שעברה את השואה. ומה אפשר עוד להוסיף לתעודת הזהות שלי?" אנו‬ ‫יודעים מה עוד אפשר להוסיף לתעודת הזהות שלך: נפש מדהימה שידעה והצליחה להתגבר‬ ‫על תלאות בלתי ניתנות להסבר, נפש שבה קיים הרצון להמשכיות לחיים לאושר ולשמחה,‬ ‫נפש שיודעת לתת ולהעניק ולאהוב ולהוקיר. נפש שבונה ומרכיבה אישה!‬ ‫אישה בעלת כוחות ועוצמות שכל מילת תואר תוריד מערכן.‬ ‫חייכי כל יום, ודעי שאם עברת את שעברת כל חייך, נשמתך היא כמעט אלוהית, ומעניקה‬ ‫כוחות ותעצומות נפש לכל אדם הצופה בך ופוגש אותך.‬ ‫בהוקרה ואהבה רבה,‬ ‫משלחת עדים במדים קמ"א – צוות 3.‬ ‫מילים אלו נוסחו בשם הצוות כולו, והוקראו בערב סיכום המשלחת. כך חשבתי שראוי, וכי‬ ‫כולם הרגישו כמוני, שאסתר היא אישיות נערצת ונעלה, ועל כן היתה זו זכות שהיא ליוותה‬ ‫אותנו במהלך המסע לפולין.‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫43‬
‫יום שישי 21208.2810‬ ‫נמל תעופה בן-גוריון, ישראל8‬ ‫המטוס נוחת על אדמת ישראל.‬ ‫המציאות חוזרת לחיינו. התורים בנתב"ג, לאסוף את הקניות מהדיוטי פרי, לחכות למזוודות,‬ ‫לפגוש את האהובים. כמה פשוט – ככה נכון.‬ ‫אני נכנס הביתה והלב שלי פועם בחוזקה. מעולם לא הערכתי את קירותיי הפרטיים כמו‬ ‫ברגע זה. תחושת הבטחון שקיימת בבית שלי, עם האישה שלי, במדינה שלי.‬ ‫שאלת האלוהים עלתה במסע באופן בלתי נמנע, וכל אחד מאיתנו לקח את השאלה‬ ‫והתשובה למקומות האמונה שלו. אשתי סיפרה לי שאת השיר המרגש הזה של שולי רנד,‬ ‫היא שמעה כל עוד הייתי בפולין. כשחזרתי הביתה שמעתי את השיר איתה, והחלטתי לשתף‬ ‫אתכם במילותיו.‬ ‫אייכה – שולי רנד‬ ‫אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים‬ ‫ריבונו של עולם אם נדבר גלויות‬ ‫אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים‬ ‫לפעמים אין לי כח בעולמך להיות‬ ‫נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף‬ ‫אנא מפניך אסתתר?‬ ‫הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף‬ ‫מה אטען מה אצטדק מה אדבר?‬ ‫כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור‬ ‫חנון ורחום הן לפניך גלוי‬ ‫אבל אני מוסיף בחושך לחתור‬ ‫כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי‬ ‫ושואל ומבקש, אייכה!?‬ ‫נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת‬ ‫השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת‬ ‫בסופו של יום הן אפלט אל החוף‬ ‫האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף‬ ‫קולות מהעבר לוחשים לי לעצור‬ ‫ואז אצעק ואצטדק ואספר‬ ‫אבל אני מוסיף בחושך לחתור‬ ‫איך בחושך הזה הייתי חותר‬ ‫ושואל ומבקש, אייכה!?‬ ‫ושואל ומבקש וכוסף! אייכה!?‬ ‫53‬
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010

Empfohlen

עדכון ממשק ניהול עמודים 6.6.13
עדכון ממשק ניהול עמודים 6.6.13עדכון ממשק ניהול עמודים 6.6.13
עדכון ממשק ניהול עמודים 6.6.13SuperFace שיווק לעסקים
 
שינוי בממשק הניהול בעמוד 8.4.13
שינוי בממשק הניהול בעמוד 8.4.13שינוי בממשק הניהול בעמוד 8.4.13
שינוי בממשק הניהול בעמוד 8.4.13SuperFace שיווק לעסקים
 
הוספת מנהל לעמוד אוהדים עסקי בפייסבוק
הוספת מנהל לעמוד אוהדים עסקי בפייסבוקהוספת מנהל לעמוד אוהדים עסקי בפייסבוק
הוספת מנהל לעמוד אוהדים עסקי בפייסבוקSuperFace שיווק לעסקים
 
Facebook new insights tool
Facebook new insights tool Facebook new insights tool
Facebook new insights tool SuperFace שיווק לעסקים
 
עדכון הגדרות אבטחה חברים מהימנים
עדכון הגדרות אבטחה חברים מהימניםעדכון הגדרות אבטחה חברים מהימנים
עדכון הגדרות אבטחה חברים מהימניםSuperFace שיווק לעסקים
 
פרסום פוסט עתידי
פרסום פוסט עתידיפרסום פוסט עתידי
פרסום פוסט עתידיSuperFace שיווק לעסקים
 
מצגת מבוא שיווק בפייסבוק
מצגת מבוא שיווק בפייסבוקמצגת מבוא שיווק בפייסבוק
מצגת מבוא שיווק בפייסבוקVered Huri
 
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 20111997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011Beit Theresienstadt - בית טרזין
 

Empfohlen

עדכון ממשק ניהול עמודים 6.6.13
עדכון ממשק ניהול עמודים 6.6.13עדכון ממשק ניהול עמודים 6.6.13
עדכון ממשק ניהול עמודים 6.6.13SuperFace שיווק לעסקים
 
שינוי בממשק הניהול בעמוד 8.4.13
שינוי בממשק הניהול בעמוד 8.4.13שינוי בממשק הניהול בעמוד 8.4.13
שינוי בממשק הניהול בעמוד 8.4.13SuperFace שיווק לעסקים
 
הוספת מנהל לעמוד אוהדים עסקי בפייסבוק
הוספת מנהל לעמוד אוהדים עסקי בפייסבוקהוספת מנהל לעמוד אוהדים עסקי בפייסבוק
הוספת מנהל לעמוד אוהדים עסקי בפייסבוקSuperFace שיווק לעסקים
 
Facebook new insights tool
Facebook new insights tool Facebook new insights tool
Facebook new insights tool SuperFace שיווק לעסקים
 
עדכון הגדרות אבטחה חברים מהימנים
עדכון הגדרות אבטחה חברים מהימניםעדכון הגדרות אבטחה חברים מהימנים
עדכון הגדרות אבטחה חברים מהימניםSuperFace שיווק לעסקים
 
פרסום פוסט עתידי
פרסום פוסט עתידיפרסום פוסט עתידי
פרסום פוסט עתידיSuperFace שיווק לעסקים
 
מצגת מבוא שיווק בפייסבוק
מצגת מבוא שיווק בפייסבוקמצגת מבוא שיווק בפייסבוק
מצגת מבוא שיווק בפייסבוקVered Huri
 
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 20111997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםמחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםYad Vashem
 
Har herzel(1)
Har herzel(1)Har herzel(1)
Har herzel(1)Sefi Ronen
 
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםYad Vashem
 
Culture in Theresienstadt (Hebrew)
Culture in Theresienstadt (Hebrew)Culture in Theresienstadt (Hebrew)
Culture in Theresienstadt (Hebrew)Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
Way
WayWay
Waypowermedia1
 
Way
WayWay
Waypowermedia1
 
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסוזה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסוEinav Elmakayes
 
Judeus de Uganda
Judeus de UgandaJudeus de Uganda
Judeus de Ugandatropicasher
 
פולין 2010
פולין 2010פולין 2010
פולין 2010yaelgc
 
זוטה הרטמן
זוטה הרטמןזוטה הרטמן
זוטה הרטמןlostways
 
אנליזה של הראש הרוסי
אנליזה של הראש הרוסיאנליזה של הראש הרוסי
אנליזה של הראש הרוסיHaim Nitzani
 
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14eshaki
 
תיבות הצצה
תיבות הצצה תיבות הצצה
תיבות הצצה Aya Armoni
 
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014Mina Portnov-Mishan
 
ספרים חדשים 2 מצגת
ספרים חדשים 2 מצגתספרים חדשים 2 מצגת
ספרים חדשים 2 מצגתמנוחה קטנה
 
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010Dvora Eshel
 
הר הרצל ויד ושם
הר הרצל ויד ושםהר הרצל ויד ושם
הר הרצל ויד ושםRonwish
 
פליטים
פליטיםפליטים
פליטיםtarbut_il
 
מסע לפולין
מסע לפוליןמסע לפולין
מסע לפוליןRon Klein
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13eshaki
 

Weitere ähnliche Inhalte

Ähnlich wie המסע לפולין אוגוסט 2010

מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםמחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםYad Vashem
 
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםYad Vashem
 
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסוזה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסוEinav Elmakayes
 
Judeus de Uganda
Judeus de UgandaJudeus de Uganda
Judeus de Ugandatropicasher
 
פולין 2010
פולין 2010פולין 2010
פולין 2010yaelgc
 
זוטה הרטמן
זוטה הרטמןזוטה הרטמן
זוטה הרטמןlostways
 
אנליזה של הראש הרוסי
אנליזה של הראש הרוסיאנליזה של הראש הרוסי
אנליזה של הראש הרוסיHaim Nitzani
 
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14eshaki
 
תיבות הצצה
תיבות הצצה תיבות הצצה
תיבות הצצה Aya Armoni
 
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014Mina Portnov-Mishan
 
ספרים חדשים 2 מצגת
ספרים חדשים 2 מצגתספרים חדשים 2 מצגת
ספרים חדשים 2 מצגתמנוחה קטנה
 
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010Dvora Eshel
 
הר הרצל ויד ושם
הר הרצל ויד ושםהר הרצל ויד ושם
הר הרצל ויד ושםRonwish
 
פליטים
פליטיםפליטים
פליטיםtarbut_il
 
מסע לפולין
מסע לפוליןמסע לפולין
מסע לפוליןRon Klein
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13eshaki
 

Ähnlich wie המסע לפולין אוגוסט 2010 (20)

מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצוליםמחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
מחפשים בית - סיפורם של ילדים ניצולים
 
Har herzel(1)
Har herzel(1)Har herzel(1)
Har herzel(1)
 
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
 
Culture in Theresienstadt (Hebrew)
Culture in Theresienstadt (Hebrew)Culture in Theresienstadt (Hebrew)
Culture in Theresienstadt (Hebrew)
 
Way
WayWay
Way
 
Way
WayWay
Way
 
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסוזה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
 
Judeus de Uganda
Judeus de UgandaJudeus de Uganda
Judeus de Uganda
 
פולין 2010
פולין 2010פולין 2010
פולין 2010
 
זוטה הרטמן
זוטה הרטמןזוטה הרטמן
זוטה הרטמן
 
אנליזה של הראש הרוסי
אנליזה של הראש הרוסיאנליזה של הראש הרוסי
אנליזה של הראש הרוסי
 
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
 
תיבות הצצה
תיבות הצצה תיבות הצצה
תיבות הצצה
 
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014
המסע לפולין כהורה מלווה, אורט גבעתיים 2014
 
ספרים חדשים 2 מצגת
ספרים חדשים 2 מצגתספרים חדשים 2 מצגת
ספרים חדשים 2 מצגת
 
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010
את אחי אני מבקש,פרקי מסע בפולין,05 2010
 
הר הרצל ויד ושם
הר הרצל ויד ושםהר הרצל ויד ושם
הר הרצל ויד ושם
 
פליטים
פליטיםפליטים
פליטים
 
מסע לפולין
מסע לפוליןמסע לפולין
מסע לפולין
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
 

המסע לפולין אוגוסט 2010

  • 1. ‫המסע לפולין – עדים במדים‬ ‫משלחת קמ"א – צוות 3‬ ‫שלום לכם,‬ ‫ביום ההכנה הראשון התנדבתי לכתוב את יומן המסע של הקבוצה שלנו, ללא ידיעה על‬ ‫משמעות הדבר. חשבתי לעצמי, נכתוב על המקומות בהם היינו, על הסיפורים אותם נשמע,‬ ‫על המראות אותם נראה. לא ידעתי שיומן זה ייקח אותי למקומות אחרים, של תחושות לא‬ ‫מוכרות, של שאלות לעיתים קשות מנשוא, של התרגשות אחרת. לא ידעתי שאני אודה על‬ ‫כך כה רבות.‬ ‫אני לא סופר, או עיתונאי, או אחד המתיימר לספר סיפור כל כך מורכב. כל אחד מאיתנו עבר‬ ‫את החוויה האישית שלו, לעיתים באופן קולקטיבי, ולעיתים באופן פרטי נפרד מהקבוצה.‬ ‫אני מעביר לכם את מילותיי אלו בזהירות גדולה, ובענווה רבה. זהו סיפורי האישי במסע,‬ ‫ואתם שותפים לו.‬ ‫תודה לכל אלו ששלחו את מילותיהם, להעשיר את חוויית המסע, לחדד את הזכרון של כולנו,‬ ‫ולהיטיב עם מטלת התיעוד. תודה לאורטל אלמסי שהעשירה את היומן במקומות בהם אני‬ ‫כשלתי מלכתוב ולתעד את שחווינו. תודה לאנדי על העברת החוויה בתמונות המרגשות.‬ ‫אני מאחל לכולנו, שנדע למצוא את השלווה בחיינו, ואת ההודיה לשפע בחיינו.‬ ‫תודה,‬ ‫רס"ל (מיל') שמי אוסטרובסקי‬ ‫1‬
  • 2. ‫21208.2810 - יום שבת, 23:008‬ ‫נמל תעופה בן-גוריון, ישראל8‬ ‫רגע לפני העלייה למטוס, אני רואה ילדה קטנה כבת ארבע, מתרוצצת וצוחקת ברחבת‬ ‫הצ'ק-אין בנתב"ג. אמא שלה צוחקת אליה מרחוק, מתקרבת ומרימה אותה גבוה באוויר.‬ ‫שתיהן צוחקות בהנאה רבה מהמשחק. אהבה כל כך פשוטה, מובנת מאליו, ולי עולות‬ ‫המחשבות על המסע אליו מועדות פנינו. האהבה הזו והחופש לצחוק, לא היו נוכחים שם‬ ‫באותו אופן. כמה טוב להיזכר ולהיוודע למציאות זו, רגע לפני תחילת המסע.‬ ‫בשבוע בו יצאנו למסע, קראו בבתי הכנסת ברחבי העולם את פרשת 'כי תצא'. בסיום‬ ‫הפרשה מזכירה התורה את העם העמלקי, שנטפל לעם ישראל בצאתו ממצרים, ויצר‬ ‫לגיטימציה לפגיעה בעמנו. התורה מסיימת את הפרשה במילים " תִּ מְ חֶ ה אֶ ת-זֵכֶר עֲ מָ לֵק,‬ ‫מִּ תַּ חַּ ת הַּ שָ מָ י ִּם; ֹלא, תִּ שְ כָח". הציווי על מחיית הזכרון של עמלק דורש ביאור לכאורה; כיצד‬ ‫ניתן לצוות למחות זכרון לחלוטין, כשאהדם הרי לא יכול לשלוט במחשבה שלו ושל כל‬ ‫האנושות?! בפרט, שכשאומרים לאדם לא לזכור, הרי שמאותו רגע הנושא נמצא במחשבתו.‬ ‫אלא, שהציווי מתחלק לשני חלקים: מצד אחד אנו מצווים לזכור את המעשים הרעים של‬ ‫עמלק, על מנת שלא לשכוח אותם. מאידך, אנו מצווים למחות את זכר עמלק – למחות‬ ‫מהאנושות את הזכרון החיובי של עמלק, שלא ייזכר אפילו על בעלי חיים שלו (שלא ניתן יהיה‬ ‫להגיד על אדם או בהמה שהם עמלקיים). כשמדובר באויב, מחד יש צורך להחדיר בתודעה‬ ‫את מעשיו השליליים, ואת החובה לזוכרם על מנת למנוע ממנו לחזור על מעשיו. יחד עם‬ ‫זאת, יש להיזהר ממתן לגיטימציה לאויב, באמצעות זכרונות חיוביים תוך חמלה על זרעו או‬ ‫על בעלי החיים שלו. 'עמלק' – יותר מזכרונו כאויב פיזי, ייזכר כאויב רוחני שמנסה לקרר את‬ ‫הרוח היהודית, כאשר נמצא בחמימות והתלהבות רוחנית. לקרירות אין זכות קיום, ועלינו‬ ‫למחות את זכרה מתחת השמיים.‬ ‫אני שומע על חלום שחלמה אחת ממשתתפות המסע, לאחר יום ההכנה האחרון ביד ושם, בו‬ ‫צפינו בהצגה "ילדת התותים" המספר את סיפורה של אשת הקצין נאצי. בחלום היא הופיעה‬ ‫כילדה יהודייה, אשר נרדפה על ידי הנאצים. היא הוכרחה לקעקע על זרועה מספר זיהוי‬ ‫ובנוסף – צלב קרס. היא מציינת שלרוב אינה זוכרת את חלומות הלילה, הפעם – היא זכרה.‬ ‫המטוס מתנתק מאדמת ישראל.‬ ‫2‬
  • 3. ‫יום ראשון 21208.2800‬ ‫נמל תעופה לודז', פולין8‬ ‫אני נוחת לראשונה בחיי על אדמת פולין. באוטובוס בדרך למלון מישהו מציין שמראות לודז'‬ ‫הם בניחוח של פעם, ספק ברצינות – ספק בציניות.‬ ‫אני מתבונן בבתים העתיקים לצד החדשים, בין מה ששרד את המלחמה למה שנבנה מחדש.‬ ‫הרבה ירוק מסביב; מדשאות, עצים וגנים לרוב. פתאום עולה בי מחשבה שמצמררת את‬ ‫עורפי; למול עיני חולפת קבוצת עצים גדולה שאינה חלק מהגינות המלאכותיות, ואני תוהה –‬ ‫האם מתחת לאותה תלולית עצים קיים קבר אחים? ופתאום הדמיון מתמלא במחשבות.‬ ‫בכל פינת רחוב וסמטה, היו פה יהודים שהתהלכו לפני 70 שנה ויותר, בכל מקום רצחו‬ ‫וטבחו בהם. האם גם כאן?‬ ‫3‬
  • 4. ‫בית העלמין היהודי הישן 'אוקופובה' בוורשה, פולין8‬ ‫בית עלמין זה הוא היחידי בוורשה ששרד את מלחמת העולם השנייה. בבית הקברות קבורים‬ ‫כ-777,774 יהודים והוא עדיין פעיל. אנו פותחים את מסענו הרשמי בבית הקברות, על מנת‬ ‫ללמוד מה היה כאן קודם לשואה. למרות שבית קברות מסמל לרוב סופו של סיפור, במסענו‬ ‫הוא מספר את תחילתו. בית הקברות מלמד אותנו על הקהילה שחיה בפולין בכלל ובוורשה‬ ‫בפרט ערב פרוץ מלחמת העולם. בית הקברות מלמד אותנו על הקהילה שנמחקה מהעיר‬ ‫וורשה, קהילה תוססת, צבעונית בגווניה ועשירה בתוכן.‬ ‫המצבות בבית הקברות אינן דומות כלל למצבות בבית העלמין אותו אנו מכירים מאדמתנו‬ ‫בישראל. ההספדים מתוארים במילים רבות, מתארים את פועלו וחשיבותו של כל יהודי ברוב‬ ‫פיוטיות וקדושה. לצד מצבות אשר נראות כמעט חדשות, מונחות אבנים אחת על השנייה,‬ ‫כמו שיניים עקומות העולות אחת השנייה. מסביב פזורות מצבות שאין מי שיזכור את זה‬ ‫אשר קבור תחתן, אין מי שיבקר אותן ויטפל בהן. המקום ברובו פראי; עכבישים תווים את‬ ‫קוריהם באין מפריע, מעופפים ממינים שונים מקיימים חיי טבע שלמים בין המצבות והעצים.‬ ‫המצבות ברובן מכוסות ירוקת וצמחייה, מוקפות ברזלים חלודים ומתפוררים. שורשי העצים‬ ‫עתיקים כמו הקברים, גדלים באופן חופשי, ונראה כאילו הם מתחברים יחדיו באדמה, כמו‬ ‫רשת המחברת את המקום כולו לאחד מתחת לפני הקרקע, במקום מנוחתם של המתים.‬ ‫חלקן של המצבות ספק מנופצות ספק מתפוררות, מוטלות מטה על הקרקע והן נשענות אחת‬ ‫על גבי השנייה, תומכות אחת באחרת. מצבות ללא שם. מצבות חסרות קבר מוטלות פזורות‬ ‫על האדמה, ללא שיוך לחלקת קבר ולנשמת המת; המילים עם זכרו של היהודי כבר נמחקו‬ ‫עם הזמן.‬ ‫אני רגיל שלא לדרוך על חלקות קבר, כאלו שרק מכוסות עפר וכאלו שעליהם כבר עומדת‬ ‫מצבה. אני הולך על האדמה הירוקה, ואין פה שום סדר. בכל צד של מצבה קבורים יהודים,‬ ‫ואני מרגיש שאני הולך על המתים. האחרים ספק לא שמים לב, ספק מתעלמים.‬ ‫משפחה יהודיה, אמא עם שני ילדיה הקטנים, בליווי שני צעירים נוספים כבני 72, נכנסים‬ ‫לבית הקברות וחולפים על פנינו. הם עוברים בין המצבות, משוטטים, אולי מחפשים קבר‬ ‫מיוחד להתאבל על בן משפחה שאבד. שני פועלים פולנים מתקנים לידנו מצבות, ומנסים‬ ‫ליישר את העקום. זה נותן תחושה של טיפול כוסות רוח למת. בית קברות שכזה, כבר מזמן‬ ‫שלא ניתן להחיותו.‬ ‫אנשים נקראים לבקשתה של נעמה למצוא את הסימנים למיקום קבר האחים בעזרת‬ ‫התמונות אותם צילם חייל נאצי בביקורו בבית הקברות. נראה שכולם חיפשו את הסימנים‬ ‫עפ"י המצבות והסממנים החיצוניים שנמצאים בתמונה, חדורי מוטיבציה להצליח במשימה‬ ‫שהוטלה עליהם. האם מישהו מתבונן בתמונות ומתמקד בגופות שהחלו להיערם בבור הענק‬ ‫שעוד עתיד להתמלא עד תומו? אני מזדעזע בהם ומפנה את מבטי מהתמונות.‬ ‫4‬
  • 5. ‫כאשר דורכים על האדמה בין הקברים היא נמעכת מתחת לרגליים. זאת אינה תחושה לה‬ ‫אני רגיל, ואני מנסה להבין את משמעותה. אני מתחיל להבין שעל אדמה זו אנשים לא‬ ‫דורכים כבדרך קבע ועל כן היא כל כך רכה, על אדמה זו אין מבקרים המהלכים כמו בכל בית‬ ‫קברות המוכר לנו במציאות שלנו. בית הקברות הזה, מלא בהיסטוריה של עמנו, בין שמות‬ ‫מוכרים יותר ופחות, שאותם ניתן לשזור בהיסטוריה של עמנו מאות בשנים.‬ ‫(ג'ורג' סנטיאנה).‬ ‫אני נזכר במשפט "אלה שאינם לומדים מההיסטוריה, גורלם הוא שיחזרו עליה"‬ ‫מעולם לא תיארתי עצמי נכנסת ו"מטיילת" בבית קברות עצום ולומדת את סיפורם האישי של‬ ‫לא מעט מהקבורים שם, את פועלם ויוצרם למען העם היהודי, ובעיתים מחפירות ומצמררות‬ ‫לעיתים כנגדו. בכל הסיור לרגע נשכח כי אנו בבית קברות והמזכיר הוא נטילת ידיים ביציאה‬ ‫ממנו. ק' צ'טניק ציטט בספרו סלמנדרה "אף כי כל בני האדם נוצרו בצלם אחד, אין קלסתרי‬ ‫פניהם דומים זה לזה", "אלא שכל האמור שריר וקיים עד אשר...". בגודל בית הקברות ניתן‬ ‫להבין את גודל האובדן את זוועת הדה-הומניזציה שעשו הנאצים למיליוני יהודים בשואה את‬ ‫מחיקת המושג אדם, גוף ונפש והפיכתם למספרים בלבד.‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫5‬
  • 6. ‫גטו וורשה, פולין8‬ ‫אנו צועדים דרך כניסה למתחם מגורים, קצת דחוסים, קצת נדחפים. ביציאה ממבואת‬ ‫הכניסה, אנו פוסעים לתוך חצר שכונה משותפת. בכניסה משמאל עומדת חומת לבנים‬ ‫אדומות, זכר לחומת הגטו בוורשה. מייד עלתה בראשי התמונה מהסרט 'הפסנתרן', בה‬ ‫הילד ניסה לברוח ולטפס על הקצה השמאלי של החומה, והקצין הנאצי צולף בו באקדחו‬ ‫ורוצח אותו. הסתתי את מבטי מפינת החומה במהירות.‬ ‫בתחומי השכונה שהיתה פעם גטו, אין תחושה של ההיסטוריה שהתרחשה פה. מדשאות‬ ‫ירוקות, וילונות תחרה מעטרים את החלונות, גינות נוי מטופחות, ספסלי עץ מוצלים על ידי‬ ‫עצים מפותחים, מוזיקה נעימה כלשהי בוקעת מאחד החלונות, ריחות בישול ביתי שלא ניתן‬ ‫להתעלם מהם מתפזרים עם הרוח הקיצית הקלילה. המילים של נעמה נשמעות כמו סיפור‬ ‫אגדה, אחת כזו שמוכרת לנו עוד מימי עבר, אבל תלושה מהמקום בו אנו נוכחים.‬ ‫האם במקום בו אני יושב, יהודי ישב וקיבץ נדבה להאכיל משפחה? גווע לאיטו בקור הנוראי?‬ ‫נורה על ידי גרמני בעורפו? האם פה בדיוק החזיר נשמתו לבורא, וגופו נשאר פה, מתחת‬ ‫לרגלי, דומם, בודד, מתבוסס בדמו? במקום בו עומד אותו קצין ישראלי, גאה במדים אשר‬ ‫על גופו ובסמל כנפי הצניחה והטייס המעטרים את חזהו; האם פה עמד הקצין הנאצי גם כן?‬ ‫האם מאותה נקודה ירה ביהודי בעורפו?‬ ‫לא קיים שום זכר אנרגטי אותו ניתן לחוש, מאותה מציאות גטו לפני 70 שנה. רק פיסת חומה‬ ‫ואנדרטה, עם כיתוב בשלוש שפות, על מנת שהדורות הבאים – אולי יזכרו.‬ ‫6‬
  • 7. ‫בית הכנסת נוז'יק בוורשה, פולין8‬ ‫אנו נכנסים לבית הכנסת מכניסה צרה וטחובה, כזו שלא מותירה אווירה נעימה אחריה. מייד‬ ‫כשנכנסים פנימה, מתחלפת התחושה בהשתאות מאולם תפילה רחב ידיים, מעוצב בפאר‬ ‫רב. הקירות והעמודים התומכים בעזרת הנשים בקומה העליונה מעוטרים פיתוחי אבן עשירי‬ ‫מראה, שלוש נברשות זהב מאירות את ההיכל, בנוסף לחלונות ויטראז' מרהיבים בתמונות‬ ‫מהמסורת היהודית השופכים אור לחלל הרחב; ארון הקודש מגודר בשישה עמודי שיש‬ ‫חומים בעלי קצוות אבן מעוטרים; וילון הפרוכת עשוי מקטיפה כחולה עליה כיתוב רחב‬ ‫'שמע ישראל'; קצהו של ארון הקודש מכוסה בכיפה מוזהבת אשר בקודקודה מנורת מגן דוד‬ ‫מוארת. היכל קודש זה שרד "הודות" לשימושו כמחסן לצבא הנאצי. מעל ארון הקודש עומדת‬ ‫מרפסת, עליה ניצבה מקהלת ילדים אשר שמה הלך לפניה בכל הקהילה היהודית באזור.‬ ‫בית הכנסת היה מתמלא בכל יום שבת ומועד ולו רק בכדי לשמוע את צליליהם של אותם‬ ‫ילדים. ילדים שנרצחו. כאשר התחילו הרדיפות, אספו את כל היהודים בבית הכנסת, הילדים‬ ‫התרוצצו ושיחקו, בלי לדעת מה גורלם מייעד להם. משם הם נלקחו לגטו וורשה, ושם – כל‬ ‫נשמה לדרכה. ושוב עולות בראשי שאלות עמומות; כמה יהודים נהגו במהלך הדורות לשבת‬ ‫ממש במקום זה, התפללנו, האמינו, חיזקו וחוזקו – ונרצחו בגלל אותה אמונה? בין עמודים‬ ‫אלו, במקום בו ישבו יהודים בחרדת קודש, פסעו קצינים נאצים במגפיהם המצוחצחים,‬ ‫רומסים כל עדות לקדושה יהודית. לא מסוגל להבין; או שמא לא רוצה?‬ ‫הגברת אסתר תמיר עדת המשלחת, עולה על במת בית הכנסת במרכז ההיכל, וכל הקהל‬ ‫משתתק ונדרך. היא מחליטה לשתף אותנו בסיפור על בית הכנסת שהיא ומשפחתה היו‬ ‫הולכים להתפלל. אסתר מספרת על אביה שהיה מוזמן פעמים רבות לבמה לחזן את‬ ‫התפילות בקולו הנעים והערב.‬ ‫0‬
  • 8. ‫יצחק, רב המשלחת עולה וקורא את נוסח תפילה שאיני מכיר במלואו, הדומה לתפילת‬ ‫הדרך. הרגשתי שמחה על כך שחלק מהנשים לא יצאו מההיכל בזמן התפילה, ונשארו‬ ‫להשתתף בה כחלק מהקהל כולו. תחושת צמרמורת שלא הכרתי בעבר, עולה בגבי בזמן‬ ‫קריאת התפילה וכתיבת מילים אלו. המקום, ההקשר ההיסטורי, הזמן של היום, המדים שעל‬ ‫גופי, 772 החיילים שמסביבי, אסתר שיושבת בקהל המתפללים – כל אלו מעניקים משמעות‬ ‫שאינה מובנת מאליו למעמד זה. בעת תפילת המנחה קופץ לעיני בין השורות המשפט הבא:‬ ‫"קָ רֹוב ה' לכָל קֹורָאיו לְכל אֲ שֶ ר י ִּקְ ראֻ הּו בֶאֱ מֶ ת". בנפשי עולה ההוויה שכל אשר נותר לנו, הוא‬ ‫ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫להשכין את האמת בלבבנו, והשכינה תהיה בתוכנו.‬ ‫ביציאה מבית הכנסת אלעד פוסע לצידי ואומר לי "לראות את מה שכולם רואים, ולחשוב את‬ ‫מה שאף אחד לא חושב". מה היו מחשבותיו שלו בבית הכנסת?‬ ‫במקום הזה לפתע הצלחתי לתפוס את משמעות הנאמר לנו עוד בימי ההכנה: " ראֵ ה נָתתי‬ ‫ַּ ִּ‬ ‫ְ‬ ‫לְפָ נֶיָך הַּ ּיֹום, אֶ ת-הַּ חַּ ּיִּים ו ְאֶ ת-הַּ ּטֹוב, ו ְאֶ ת-הַּ מָ ו ֶת, ו ְאֶ ת-הָ רע: הַּ עִּ ד ֹתִּ י בכֶם הַּ ּיֹום, אֶ ת-הַּ שָ מַּ י ִּם‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫ו ְאֶ ת-הָ ָארץ--הַּ חַּ ּיִּים ו ְהַּ מָ ו ֶת נָתַּ תִּ י לְפָ נֶיָך, הַּ בְרכָה ו ְהַּ קְ ללָה; ּובָחַּ רת, בַּחַּ ּיִּים--לְמַּ עַּ ן תחְ י ֶה, אַּ תָ ה‬ ‫ִּ‬ ‫ְ ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫ֶ‬ ‫וְזַּרעֶ ָך (דברים ל' ט"ו, י"ט). אורטל אלמסי‬ ‫ְ‬ ‫8‬
  • 9. ‫מסלול הגבורה בוורשה, פולין8‬ ‫במסלול זה הציבו 81 אבנים המציינות גיבורים, ואני שואלת; מיהו באמת גיבור? האין כולם‬ ‫היו גיבורים? בין אם נהגו בחוזק ובין אם בחולשה? בין אם בהכנעה ובין אם במרידה? אנחנו‬ ‫יודעים היטב שהדיכוי הנאצי כלל גם לוחמה פסיכולוגית של ירי בחוצות העיר, עונשי מוות,‬ ‫הלקאות בפומבי, התעללות פיזית ונפשית קשה ואף חומרי סם מדכאים במזונם של‬ ‫המסכנים! האם יכלו להתמודד כשרוחם נפשם ומשפחותיהם שבורות? ואם כן, האם היה‬ ‫להם סיכוי?‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫כיכר השילוחים "אּומְ שְ לַ גְפְ לָ ץ" בוורשה, פולין8‬ ‫אני מתבונן במדרכה ממולי, ולא מצליח להבין שעליה עמדו, ישבו, וכרעו 777,773 יהודים‬ ‫אשר נשלחו כולם למותם. אני מתבונן במדרכה האפורה, רואה את אותם יהודים אשר‬ ‫מצולמים בתמונה, מתבונן בגן הפסטורלי שניצב כיום בגבה, ושוב – לא מבין.‬ ‫אני שואל את עצמי, האם הפולנים שעובדים במדרכה לידי, יודעים למה שימשה מדרכה זו?‬ ‫האם הם יודעים מה משמעותן של כל אחת מ-81 אבני המצבה עליהם אנו מתעכבים‬ ‫במסענו? לשאלתי נעמה משוכנעת שאמנם הסיפור מאחורי כל אבן אולי לא ידוע, אך מעבר‬ ‫לכל ספק הם מכירים את סיפור השואה ההיסטורי בכללותו.‬ ‫בין כל הסיפורים המונצחים באבני הדרך, עולות המילים 'קידוש החיים'. אני עוד אצטרך‬ ‫לבדוק מה משמעותן בשבילי.‬ ‫9‬
  • 10. ‫טקס זכרון באנדרטת רפפורט בוורשה, פולין8‬ ‫מעולם לא הצדעתי תוך שירת ההמנון 'התקווה'.‬ ‫מעולם לא דמעתי תוך שירת ההמנון 'התקווה'.‬ ‫הערב, היום, המסע הזה, זו הפעם הראשונה לדברים שאינם מוכרים לי; תחושות, מחשבות,‬ ‫סיפורים. המעמד עצמו מצמרר, לעמוד במקום בו חיו ומתו יהודים באלפיהם, התהלכו, צחקו,‬ ‫התאהבו, האמינו, סבלו, רעבו.‬ ‫אני מתבונן על המרפסות בהם חיים פולנים אל ממול האנדרטה, מרכז שוכנה שהיה בעברו‬ ‫גטו, וקשה לי להבין; איך אפשר לחיות בבית קברות? כיצד ניתן לנשום בקבר אחים?‬ ‫אני תוהה במחשבותיי על אותן נשמות יהודים שהיו פה, ומתבוננות בנו כעת עומדים במדים,‬ ‫נציגי צבא ההגנה לישראל, חלום שהלך והתגשם. האם מישהו מהם חלם על מציאות שכזו?‬ ‫מציאות של חושך לאור, של אובדן לגאולה?‬ ‫נשארתי ללא מילים, ללא תשובות, אבוד, מלא חמלה לאותן נשמות.‬ ‫71‬
  • 11. ‫יום שני 21208.2830‬ ‫עיירת טיקוצ'ין, מזרח פולין8‬ ‫בית הכנסת‬ ‫נסענו מעל שעתיים מוורשה לעיירה בשם טיקוצי'ן. העיירה היתה בעברה לפני המלחמה‬ ‫עשירה באוכלוסיה, תרבות ומסורת יהודית. בית הכנסת אליו אנו צועדים אינו נראה מבחוץ‬ ‫כבניין בית כנסת רגיל, אלא מצודת שמירה והגנה. מצידה האחד של הכניסה מוצב שלט‬ ‫'בית כנסת' ומצידה השני 'מוזיאון'. יהודים כבר לא מתפללים פה כבדרך קבע, השכינה כבר‬ ‫לא נקראת לכאן בתפילה. בכניסה להיכל מתגלה חלל אשר מראה הוד והדר שנכחו פה‬ ‫בעבר. קירות מקושטים בכיתובים וציורי קיר אשר הדרם התקלף ודהה עם השנים; כיתוב של‬ ‫תפילות הכתובות בכתב סתם, אשר מקיפות את ההיכל כולו. נברשות נחושת מפוארות‬ ‫מאירות את ההיכל, אשר במרכזו ניצבת במת עץ מפוארת, מעקה עץ מגולף וקשתות אבן‬ ‫מקיפות אותה. בצמוד לקירות, כמו בכל מוזיאון, ניצבים ארונות תצוגה המכילים תשמישי‬ ‫קדושה עתיקים, חנוכיות שמן, כיסוי וגביעי ספר תורה, פמוטי שבת, טליתות ועוד חפצים‬ ‫רבים; חפצים שהיו כלי להתקרבות לשם, להתעלות הרוח. עכשיו הם מונחים ללא שימוש,‬ ‫ללא קירוב לשכינה, דוממים ללא רוח אנרגיה חיה ופועמת בהם כבעבר. אפילו הריח של‬ ‫המקום עבש וישן, ריח של מבנה נטוש, שרגל אדם לא פוסעת בו לעיתים קרובות.‬ ‫מראה ארון הקודש מחמיץ את ליבי; ארון המהווה אנדרטה, ארון המקדש את המתים ולא את‬ ‫חיי המאמינים.‬ ‫הקהל מגיע לארון הקודש, ספר התורה מובל החוצה מתוכו, והקהל מתחיל בתפילה. אני‬ ‫מרגיש שהתפילה היא כהדלקת נר קטן, זכר למקום בו היה בעבר אור גדול. שירת 'יעשה‬ ‫שלום' מעוררת בי צמרמורת, הריקוד במעגל מסביב לבמה הוא כזכר לנשכח. הקהל בחלקו‬ ‫מתרומם מכבדותו, מוחא כפיים, שר בין היסוס להתלהבות, מתנועע בין חוסר מנוחה לאמונה‬ ‫חזקה, על סף התפרצות שאינה מתרחשת לבסוף.‬ ‫11‬
  • 12. ‫לאחר ששמענו את הסיפור על המקום החלה תפילה. הוצאנו ספר תורה, רקדנו ושרנו.‬ ‫היה מצמרר. לומר לכם שזו הייתה שמחה מלאה באושר? זהו יהיה שקר. הייתה זו שמחה‬ ‫מהולה בעצב, בכעס, בגאווה ובתחושות בלבול גדולות. כל מילה שנאמרה בתפילה, כל מילה‬ ‫שנזעקה בקריאת הקדיש, כל מילה שהושמעה בשיר עם ישראל חי – כל מילה קיבלה‬ ‫משמעות מחודשת חזקה ועוצמתית הרבה יותר ממה שהכרתי עד היום.‬ ‫בכל פעם שאנו שרים "עם ישראל חי" משמעות הדבר שעל אף השואה והחזון הנאצי‬ ‫להשמיד אותנו – אנחנו עדיין כאן. לא מעט פעמים בהיסטוריה עם ישראל כמעט והוכחד עד‬ ‫היסוד. כאן טמון הסוד במילה "כמעט", כי אנחנו עדיין כאן. "עם ישראל עדיין חי ואמת ושריר‬ ‫ויציב וקיים!"‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫21‬
  • 13. ‫רחובות העיירה‬ ‫קבוצה של חיילי צבא ההגנה לישראל, עומדים דומם ומקשיבים למילותיה של נעמה. מלבד‬ ‫רעש מנוע בודד שעובר לעיתים רחוקות, אישה פולניה מבוגרת מאוד שמתבוננת עלינו‬ ‫בחטף, המקום מקנה אווירה של עיירה שעצרה מלכת, דוממת, חרישית. מבני האבן‬ ‫והתפאורה העתיקה שמסביב מנסים להזכיר את מה שהיה פה פעם. בין הבניינים המהוהים‬ ‫והדהויים, חלקם ממש מתפורר, גגות רעפים חסרים וסדוקים, חולף רכב ‪ BMW‬גרמני חדש‬ ‫ונוצץ, אשר מורגש כנטע זר בנוף.‬ ‫נעמה משמיעה שיר ישן ביידיש, אשר שימש את ה'מלמד' של העיירה ללמד את הילדים‬ ‫הקטנים ב'חדר' את השפה העברית והאותיות המרכיבות אותה. פנחס נזכר במעומעם‬ ‫במילים, ממש כמו התפאורה העמומה של המקום, כמו הזכרון העמום של העיירה.‬ ‫בין הבתים הרעועים, צצים מעט בתים חדשים ומבריקים כדוגמת בניין מכבי האש ובית‬ ‫המרקחת. רחוב השוק שהיה בעברו שוקק חיים יהודיים, רדום ביום שני בבוקר, צבעוני‬ ‫בקושי, ודומם ברובו.‬ ‫31‬
  • 14. ‫יער לופוחובה‬ ‫ביער זה נרצחו כ-7752 יהודים, תושבי העיירה טיקוצ'ין. אנו מתכנסים לשורות וטורים,‬ ‫וצועדים בהליכת שמאל ימין באותה דרך ממש בה הלכו אותם יהודים לבורות המוות. נגינת‬ ‫החצוצרה את השיר 'שריפה בעיירה' (המוכר כ'שריפה אחים, שריפה'), מוסיף לתחושת‬ ‫ההתרגשות. לא ניתן לתאר במילים רבות את התחושה, של חיילי צבא ההגנה לישראל‬ ‫צועדים בשביל המוות, בו צעדו לפני 70 שנה יהודים לנקודת הרצח. אנו מתקדמים בצעידה‬ ‫איטית כמעט עד בורות המוות. העצים שבדרך מביעים מראה לא שגרתי. ענפיהם של העצים‬ ‫כרותים כמעט עד צמרותיהם, מותירים מראה של גזעים עירומים, עם ענפים קטועים‬ ‫מבצבצים מהם. המראה הזה מעורר בי תחושת סימבוליות רבה, לאותו מראה של היהודים‬ ‫שהופשטו מכף רגלם ועד לראשם, עירומים מול בורות המוות, ממש כמו האנדרטה החיה‬ ‫הצומחת ביער מסביב.‬ ‫רחל רטיג, אם שכולה לבנה יובל, ובת למשפחה שחלקה נרצח בשואה, וחלקה ניצל.‬ ‫משפחתה של רחל נרצחה מרחק קצר של פחות מ-75 ק"מ משם, נורו גם כן לתוך בורות‬ ‫מוות, ונותרו בקברי האחים. גם רחל מדליקה נרות נשמה בקבר האחים הזה, ובסיום הטקס,‬ ‫מתקשרת לאמא שלה בארץ, ומשתפת אותה בחוויה שעברה. נרות הנשמה שהדליקה היו‬ ‫לנשמותיהם של המשפחה שלהן.‬ ‫41‬
  • 15. ‫מחנה השמדה טרבלינקה, מזרח פולין8‬ ‫המסע לטרבלינקה עובר דרך יערות רבים. אחרי קבר האחים ביער לופוחובה, שטחי היערות‬ ‫הנרחבים מעוררים מחשבה עמוקה על נשמות יהודיות, אלו שזכרם כתוב בדפי העד ביד ושם‬ ‫בהיכל השמות, ואלו שזכרם ושמם אבד לנצח ולא יהיה מוכר לאף אדם לעולם.‬ ‫הפעם אנחנו מגיעים למחנה מוות, בית חרושת להשמדה המונית. זכרון המחנה עצמו עמום‬ ‫עד בלתי קיים. קומנדו 5771 דאג שנזכור כמה שפחות, ולא נדע על הזוועות שעולל המשטר‬ ‫הנאצי. עבודתו של הקומנדו, כראוי למשטר הנאצי ברובו, היה יסודי ומקצועי.‬ ‫שער הכניסה למחנה לא קיים, מסילות הרכבת ואף הרמפה ששימשה לריכוז היהודים שירדו‬ ‫מקרונות המשא נעקרו ממקומן ואינן. המחנה מלא אנדרטאות שונות שהוקמו, כזכרון המנסה‬ ‫לצייר את המציאות שהיתה פה בעבר.‬ ‫גם כאן אי אפשר שלא להתמלא כעס על מראה כרי הדשא הירוקים והרעננים, קרני השמש‬ ‫המחממות ומזהיבות את צבעי האבנים והעצים וצמרותיהם אך כל אבן ם זועקת "לזכור ולא‬ ‫לשכוח".‬ ‫קשה לתאר במילים רבות את עוצמת האנדרטה המרכזית בטרבלינקה. הנצחה אנונימית‬ ‫לכ-777,779 יהודים שמסרו נשמתם חזרה לבורא עולם על אדמה זו, וזכרם לא קיים. אבנים‬ ‫קטנות לצד סלעים גבוהים כגובה אדם, כולם מספרים סיפור דומם, ללא מילים, שלא ניתן‬ ‫לספרו; לא ניתן לזוכרו. הם אינם, וגם זכרונם אבד בים האבנים.‬ ‫51‬
  • 16. ‫אתם צועדים בעקבות, עקבות עתיקות יומין, לפני שנים; בהם צעדו אנשים בין יערות, על‬ ‫פסים; לקראת הלא נודע – לקראת ההשמדה, השמדת עם – עם ה'.‬ ‫ואתם נצר לעם זה – נצר קדוש. לכו בגאווה ושאו בגאון את היותכם שריד לעמכם.‬ ‫חוזרים למקומות שבהם ניסו להכחיד, להשמיד כל זכר. מגזע עץ ענק בעל שורשים רחבי‬ ‫ידיים – עם ישראל, עם הנצח, שאת שורשיו באדמה, איש לא יצליח לגדוע. בכל רגע ורגע‬ ‫זכרו שאתם הוא הכוח – כנגד השורשים שניסו לגדוע. גזרתם של עמלק לא צלחה.‬ ‫סרן יצחק וינברגר, רב המשלחת (טקסט אותו נתן לנו יצחק בטיסה)‬ ‫הביתה8 בכל ערב, בכל סיום של יום. הגעגוע הביתה, לילדים, לבעל, לאמא לאחותי. אני‬ ‫חושבת על כל אותם אלה שנאלצו להיפרד ממשפחותיהם בחטף, על כל אלה שלא היה להם‬ ‫את הזמן או האפשרות להיפרד ממשפחותיהם, בלי לומר מילות אהבה ופרידה. הגעגוע‬ ‫והכאב שבפרידה, המחליש את היכולת האנושית לשרוד ולהמשיך הלאה, זה מה ששובר‬ ‫אותך. המשפחה היא הדבר המגן עליך; ביתך הוא מבצרך ויש לך מקום חם אליו לחזור.‬ ‫כשזה נפגע – אתה פגיע, חלש, רגיש וחסר כוחות. הקשר שנפרם, האגרוף שנפתח, פורש‬ ‫בפני הצורר את כל תוכך ופנימיותך, את חולשותיך, והפגיעה בך יותר קלה. אני חושבת על‬ ‫כל אלא ששרדו, על הכח החזק שבתוכם להקים משפחה מחדש ולהתאחד, להמשיך הלאה.‬ ‫מי ייתן וכוחות אלה ילוו אותם ואותנו כל ימי חיינו לטובה. אורטל אלמסי‬ ‫61‬
  • 17. ‫בטרבלינקה אנחנו מכירים את שירו של המשורר בינעם הלר, על אחותו חיה, אשר כילדה,‬ ‫גידלה אותו ואת שאר ילדי המשפחה, ונספתה אחר כך, בטרבלינקה. השיר נכתב ביידייש‬ ‫והוא מובא לפניכם גם בתרגומו לעברית (תודה לרחל רטיג על העזרה בתרגום).‬ ‫אחותי חיה‬ ‫מַײן שוועסטער חיה‬ ‫אחותי חיה, עיניה היו ירקות‬ ‫מַײן שוועסטער חיה, מיט די גרינע אויגן,‬ ‫אחותי חיה, צמותיה היו שחורות‬ ‫מַײן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ.‬ ‫אחותי חיה, הייתה זו שגדלה אותי‬ ‫די שוועסטער חיה ווָאס הָאט מיך דערצויגן,‬ ‫בבית, ברחוב סמוצ'ה, עם גרם המדרגות הרעוע‬ ‫אויף סמָאטשע גאַס, אין הויז מיט קרומע טרעפ.‬ ‫אמא הייתה עוזבת את הבית עם שחר‬ ‫די מאַמע איז אַוועק פֿון שטוב באַגינען,‬ ‫כשהשמים רק החלו להתבהר‬ ‫ווען אויפֿן הימל הָאט ערשט קוים געהעלט.‬ ‫הלכה לחנות, להרויח‬ ‫זי איז אַוועק אין קרוים ארַײן פֿאַרדינען,‬ ‫את המעות, מעט הכסף העלוב‬ ‫דָאס בידנע דרָאבנע גרָאשנדיקע געלט.‬ ‫וחיה נותרה בבית עם הילדים,‬ ‫און חיה איז געבליבן מיט די ברידער,‬ ‫האכילה ושמרה עליהם‬ ‫און זי הָאט זיי געקָארמעט און געהיט.‬ ‫ובערב, כשילדים קטנים מתחילים להתעייף‬ ‫און זי פֿלעגט זינגען זיי די שיינע לידער,‬ ‫הייתה שרה להם שירים יפים.‬ ‫פֿאַר נאַכט, ווען קליינע קינדער ווערן מיד.‬ ‫אחותי חיה, עם עיניים ירוקות‬ ‫מַײן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן,‬ ‫אחותי חיה, עם שערה הארוך‬ ‫מַײן שוועסטער חיה מיט די לאַנגע הָאר.‬ ‫אחותי חיה שאותי גדלה‬ ‫די שוועסטער חיה ווָאס הָאט מיך דערצויגן,‬ ‫עוד לא מלאו לה עשר שנים‬ ‫איז נָאך נישט אַלט געווען קיין צענדלינג יָאר.‬ ‫היא הייתה מנקה, מבשלת, מגישה את האוכל‬ ‫זי הָאט גערוימט, געקָאכט דערלאַנגט דָאס עסן,‬ ‫היא הייתה חופפת לנו את הראשים הקטנים‬ ‫זי הָאט געצווָאגן אונדז די קליינע קעפּ.‬ ‫רק לשחק אתנו שכחה‬ ‫נָאר שפּילן זיך מיט אונדז הָאט זי פֿאַרגעסן,‬ ‫אחותי חיה, עם הצמות השחורות.‬ ‫די שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ.‬ ‫אחותי חיה, עיניה היו ירוקות‬ ‫מַײן שוועסטער חיה מיט די אויגן גרינע,‬ ‫בטרבלינקה גרמני שרף אותה‬ ‫אַ דַײטש הָאט אין טרעבלינקאַ זי פֿאַרברענט.‬ ‫ואני עכשו, פה במדינת היהודים,‬ ‫און איך בין אין דער ײִּדישער מדינה,‬ ‫האחרון שהכיר אותה‬ ‫דער סאַמע לעצטער, ווָאס הָאט זי געקענט.‬ ‫עבורה אני כותב את שירי ביידיש‬ ‫פֿאַר איר שרַײב איך אויף ײִּדיש, מַײנע לידער,‬ ‫על הימים הנוראים האלה של זמננו‬ ‫אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צַײט.‬ ‫אצל אלוהים היא בת יחידה‬ ‫בַײ גָאט אַליין איז זי אַ בת-יחידה,‬ ‫בשמים היא יושבת מימינו.‬ ‫אין הימל זיצט זי בַײ זַײן רעכטער זַײט.‬ ‫01‬
  • 18. ‫יום שלישי 21208.2810‬ ‫בית הקברות העתיק בלובלין‬ ‫לפני השואה חיו בעיר כ-221 אלף תושבים, 74 אלף מתוכם יהודים. כרבע מתושבי לובלין‬ ‫גורשו מן העיר על ידי הנאצים לעיירות בסביבה. יהודי העיר וכן פליטים ומגורשים יהודיים‬ ‫ממחוז לובלין, נכלאו בגטו שהוקם בעיר. בהמשך נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה בלז'ץ‬ ‫והיו מקורבנותיו הראשונים של מחנה השמדה זה. המוני יהודים אחרים נורו למוות בחורשות‬ ‫שבפאתי העיר. אלפים בודדים שנותרו בגטו לאחר הגירוש שוכנו בגטו קטן שהוקם בפרבר‬ ‫"מיידן טטרסקי" בתנאים קשים ומרביתם נשלחו במספר גירושים למחנה ההשמדה מיידאנק‬ ‫שהוקם בסמוך לעיר.‬ ‫81‬
  • 19. ‫הכניסה לבית העלמין צרה דרך שער קטן, עלייה במדרגות לכר דשא גבוה עליו יש מספר‬ ‫מצבות מצומצם שם קבורים גדולי ישראל. בבית העלמין בלובלין נקברו רבנים ידועי שם‬ ‫מתקופת הזוהר של העיר, ביניהם: 'החוזה מלובלין', רבי עזריאל הורוביץ ('ראש הברזל'),‬ ‫רבי יעקב פולק ורבי שלום שכנא מלובלין. שם שרנו את 'שירת העשבים' אותו כתב ר' נחמן‬ ‫מברסלב ולימים הולחן על ידי נעמי שמר.‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫"דע לך שכול רועה ורועה‬ ‫יש לו ניגון מיוחד משלו‬ ‫דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו‬ ‫ומשירת העשבים‬ ‫נעשה ניגון של רועה‬ ‫כמה יפה, כמה יפה ונאה‬ ‫כששומעים את השירה שלהם‬ ‫טוב מאוד להתפלל ביניהם‬ ‫ובשמחה לעבוד את ה'‬ ‫ומשירת העשבים מתמלא הלב ומשתוקק‬ ‫וכשהלב מן השירה מתמלא‬ ‫ומשתוקק אל ארץ ישראל‬ ‫אור גדול אזי נמשך ועולה‬ ‫מקדושתה של הארץ עליו‬ ‫ומשירת העשבים נעשה ניגןן של הלב."‬ ‫רבי נחמן מברסלב‬ ‫91‬
  • 20. ‫מיידנק – לובלין, מזרח פולין8‬ ‫הדבר הבולט ביותר בכניסה למחנה, וגם בכל שלב בביקור, הוא האנדרטה המפלצתית‬ ‫עשוית הבטון בחזית המחנה. מייד עולה בי הדימוי למפלצתיות הנוראית, גדולת הממדים,‬ ‫הנוקשה, זו שלא ניתן להתעלם ממנה בחזית המסע שלנו – ההשמדה.‬ ‫הכניסה למיידנק, ותיאורה הציורי והמוחשי כל כך של נעמה, מעביר את תחושת הכלא,‬ ‫בשטח לוע הארי אליו אנו נכנסים. בין שתי חומות האבן המשוננות, קבוצת חיילים יורדת אל‬ ‫התהום ללא אפשרות עצירה במדרון. כולנו צועדים בהליכה איטית, מתחברים כל אחד‬ ‫לתחושות שלו; לתחושות האסיר, הקורבן; זאת אל מול המציאות האישית של כל אחד‬ ‫מאיתנו – החירות.‬ ‫בכניסה למחנה נפרש מולנו שדה ירוק רחב ידיים, בו מספר צריפים מאורכים ומגדלי שמירה.‬ ‫המראות מעבירים תחושה מוכרת מאוד, מראות שכבר ראינו בעבר בסרטים, בתמונות,‬ ‫מהסיפורים.‬ ‫חצינו את הדרך השחורה, אותה דרך בה חזרו בני ישראל לעבדות, הקיזו זיעתם ודמם, ולו‬ ‫לספק את יצרם של כולאיהם להפיג את שעמומם משגרת המחנה; ולו בשביל לשבור את‬ ‫רוחם של היהודים.‬ ‫אנו יושבים בנחת מתחת למגדל השמירה, בו עמדו מספר רב‬ ‫כל כך של שומרים גרמניים במהלך השנים; מגדל ממנו נורו‬ ‫יריות לעבר היהודים; ממנו נרצחו מספר לא ידוע של יהודים.‬ ‫כמה מהם נרצחו מנקודה זו? מה היה שמם? על אותה אתה‬ ‫עליה אנו מהלכים, היה זרוע פחד ואימה כבשגרת היום, מוות‬ ‫ודם נשפכו על אותה אדמה עליה אנו עומדים.‬ ‫נעמה פורסת בפנינו את סיפורה של הלינה, נערה יהודייה‬ ‫וורשאית. בנקודה זו נכנסה הלינה למחנה עם חרדה בנפשה.‬ ‫ממש פה היא נפרדת מחילק בפעם האחרונה, נפרדת מאחיה‬ ‫אשר גורלו מעתה לא ידוע לה יותר.‬ ‫אנו נכנסים לחדר המקלחות, תחושת גועל וזוועה עולות בגופי. אסתר עונה "בוודאי"‬ ‫לבקשתה של נעמה לשתף אותנו, בביתן המקלחות אליו נכנסו היהודים בהגיעם למחנה.‬ ‫אסתר מגיעה לבית המקלחות, מזרזים אותה בצעקות ונביחות כלבים אימתניות. נשמעת‬ ‫פקודה חזקה "להתפשט!" והעיניים של כולן אחוזות בושה, אך היא מתפשטת כמו השאר‬ ‫ונותרת עירומה.‬ ‫72‬
  • 21. ‫היא עוברת לחדר שם גוזזים את שיערה מכל איבר בגופה. הנשים שגילחו אותן היו יהודיות,‬ ‫אך לא דיברו איתן ולו מילה בודדת. מסביב זירזו אותם הגרמנים למהר. נעליה נטבלים‬ ‫בליזול לצורך חיטוי. היא נכנסת לחדר המקלחת וזרזיפי מים ניתזים על גופה העירום יחד עם‬ ‫שאר הנשים בחדר, לא מקלחת של ממש. לפני שנכנסה לבית המקלחת, היא ראתה דרך‬ ‫הגדרות נשים גזוזות שיער, חסרות הבעה, לבושות שמלות אפורות דהויות, חסרות ייחוד.‬ ‫היא מעלה במחשבתה שיש פה בית משוגעות, נשים שנטרפה עליהן דעתן. היא מקבלת‬ ‫שמלה אפורה ללבוש על גופה העירום, ומבינה שהיא מצטרפת לאותה קבוצת משוגעות‬ ‫שהתבוננה בהם מבחוץ.‬ ‫קשה לה לזהות את אחיותיה, ללא בגדים מהבית ממנו הגיעו, ללא השיער על ראשיהן של‬ ‫אחיותיה בצבעי בלונד, שטני ושחור. בשמלות אפורות ארוכות, גזוזות שיער, חסרות‬ ‫צלם אנוש. באיזו מהירות זה קרה.‬ ‫בתוך כמה דקות, סימניה המזהים של בני משפחתה נעלמו, ומלבד תווי הפנים, לא נותר שום‬ ‫סממן חיצוני. היא מלטפת את ראשה בניסיון להבין מה עוללו לה כאן ברגעים האחרונים. היא‬ ‫לא מעזה עדיין לחשוב, על מה יעוללו לה בהמשך.‬ ‫מיד בכניסה לחדר המקלחת, עולה בדמיוני תמונת מקלחות הגז מסיפורי אושוויץ, אך פה היו‬ ‫אלו ברזי מים. בחודשי הקיץ הלוהטים היו אלו מים רותחים שגרמו לכוויות, בחודשי החורף‬ ‫המושלגים היו אלו מים קפואים ששיתקו את הגוף. אסור לזוז מתחת לברזי המים, ומי שזז‬ ‫מולקה מיידית בשוט.‬ ‫והנה בחדר ליד מוערמות פחיות גז הציקלון ‪ B‬הידועות לשמצה. תחושה בלתי נסבלת של‬ ‫הזכרון הקולקטיבי שלנו מתעורר בי לתחייה ומקבל צורה ומראה מציאותיים.‬ ‫ושוב, כמו תקליט שבור, על הרצפה שאנו עומדים, נחנקו למוות יהודים רבים מספור, הורעלו‬ ‫והוגזו על ידי הנאצים. בחדר הזה, לא יותר גדול מסלון ממוצע בביתנו, עמדו בכל פעם מאות‬ ‫אנשים מכל מין וגיל, צפופים אחד בשני, דחוקים אחד לגופו של האחר, וממתינים לבאות.‬ ‫למראות האלו, הלינה מתוודעת בפעם הראשונה בחייה, מתמודדת בגיל 21 עם המחשבה‬ ‫'אמא איננה', עדיין לא מבינה, איך כמה דקות קודם לכן עטפה אותה במעילה, מחממת אותה‬ ‫באהבתה.‬ ‫12‬
  • 22. ‫אני יושב על אדמת קודש, צריף בו הוערמו 777,771 נעליים, מכל סוג, צבע ולכל מין. בין כל‬ ‫הנעליים בכלוב שמולי, ניצבת במרכז בדיוק, דחוקה אל הרשת החלודה – נעל אדומה.‬ ‫נעל לכה, ששימשה כנראה לנערה בוגרת או אישה צעירה, שנהגה להתגנדר להנאתה,‬ ‫בימים בהם התעוררה במצב רוח מרומם, או ביום חג כזה או אחר. לנעל האדומה היא‬ ‫התאימה שמלה אדומה; שמלה קיצית וקלילה לימי הקיץ; שמלה שהתעופפה לה קלות ברוח‬ ‫האביב. הנעליים הובילו אותה ברחבי השכונה הפולנית בה גרה, עם חיוך מרוח באודם‬ ‫אדמדם-דובדבן. עכשיו, הנעל פה תישאר, השמלה לא תילבש, האודם לא יימרח, ושמחה לא‬ ‫תלווה את אותה הנערה, בעלת הנעל.‬ ‫והנה מגיעה התמונה הכל כך מוכרת – המשרפות. חורים פעורים, מנהרות רצח. מקום כל‬ ‫כך קטן ששרף כל כך הרבה. מכאניזם, קור רוח, אדישות, רצח, כפייה, אומללות; כל הרגשות‬ ‫האלו היו קיימים במקום. רחש הלבבות שהפך לעדות דוממת, ולפצע מדמם בלבם של אלו‬ ‫אשר מתבוננים, מנסים לתאר בדמיונם את המראות החיים מתים אשר נכחו פה.‬ ‫הר האפר אשר ניצב ליד המשרפות, עדות קרה ודוממת לחיים מלאים ועשירים. יום חדש‬ ‫במסע שהתחיל עם שמש קיצית וחמימה במרכז וורשה התוססת והפועמת, מסתיים בשמיים‬ ‫קודרים, בטיפות גשם קלות הנספגות במדי הצבא שעל גופנו, כדמעות דוממות של אלו אשר‬ ‫באנו לרכוש כבוד ולזוכרם. יהי זכרם ברוך.‬ ‫"מיידנק. הר אפר ענק. עדיין אפשר לראות חלקים של עצמות בערמה. ולידו הקרמטוריום.‬ ‫זוהי התחנה הסופית של כלל יהדות מזרח אירופה - תלמידים חכמים, רופאים, עורכי דין,‬ ‫פועלים, סנדלרים, צורפים, רבנים.‬ ‫דורות שלמים, זקנים, צעירים וילדים – כולם החלו את דרכם עם כל כך הרבה הבטחה,‬ ‫כשכל העולם הוא שלהם לקחת, וכולם סיימו דרכם בערמה אחת תחת שמיים אפורים.‬ ‫הנעליים שלהם ליד, תזכורת דוממת למאות האלפים שאינם עוד.‬ ‫הכל מתנהל במחנה בדיוק.‬ ‫רואים שהושקעה מחשבה רבה‬ ‫בייעול התהליך והמשך ההטעיה.‬ ‫ייתכן והאנשים לא ידעו כי הם‬ ‫מובלים למוות עד לרגע בו‬ ‫החיים פתאום נגמרו.‬ ‫נשארו רק הכתמים הכחולים על‬ ‫הקירות, וערמת העפר‬ ‫הדוממת."‬ ‫איליה סרגייב‬ ‫22‬
  • 23. ‫הריח אוי הריח‬ ‫היום הצטרף חוש נוסף לחוויה, שרק העיניים השתתפו בה עד עתה.‬ ‫רעש החצץ תחת צעדנו הרבים, השתלב עם ריח מרבדי הדשא הרטובים.‬ ‫ואז עם הכניסה לצריפים מעץ, הכה באף הריח החריף;‬ ‫של זכרון ישן, של נעל בלויה, של עץ מרקיב.‬ ‫וזו הפעם הראשונה מאז החלנו את מסענו שבאמת ראינו ובאמת חווינו,‬ ‫לפחות כך אני מאמין!‬ ‫שהשילוב בין שני החושים את החוויה העצים.‬ ‫אהרוני סולומון‬ ‫אז אומרים שאלוהים לא סוגר לנו דלת עד שהוא פתח אחרת, שהכל צפוי והרשות נתונה,‬ ‫שכל דבר שקורה הוא לטובה, ובכל פעם שנסגרת דלת נפתחת טובה יותר. מישהו יכול לומר‬ ‫לי למה הדלת שנסגרה שם במיידאנק, למה זו לא פתחה בעקבותיה דלת חדשה טובה יותר?‬ ‫שמחה יותר? הדלת נסגרה וסגרה עליה, וחנקה בתוכה אמהות, אבות, ילדים, זקנים, חולים‬ ‫ובריאים ללא הבחנה. בלי לפתוח שער בחירה, בלי לפתוח דרך חדשה. רק אבדון ללא מוצא.‬ ‫לביתנים ולקרמטוריום לא הצלחתי להיכנס מהפחד; מהאופן שבו אצליח או לא אצליח‬ ‫להתמודד לאחר היציאה. אירוני הא? הייתה לי פה אפשרות בחירה. במיידאנק של היום‬ ‫המתנתי בחוץ, במיידאנק של אז היה להם "כרטיס לכיוון אחד".‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫32‬
  • 24. ‫יום רביעי 21208.2810‬ ‫הרובע היהודי קז'ימייז' בקרקוב, דרום פולין8‬ ‫בית הכנסת הישן 'האלטה שול' נמצא במרכז העיר ברובע היהודי קז'ימייז' על שם המלך‬ ‫הפולני. מכיכר שירוקה נכנסו לבית הכנסת המשמש כיום גם הוא כמוזיאון בלבד. זהו בית‬ ‫הכנסת העתיק ביותר בפולין. בעבר היה אזור זה תוסס חיי קהילה יהודיים; חנויות, בתי‬ ‫מסחר, מסעדות ותפילה. כיום קיימים סימנים בודדים ליהדות העתיקה; מוזיאוני בית כנסת‬ ‫ומסעדה עם כיתוב בעברית 'בית קפה יהודית'. הסרטת 'רשימת שינדלר' בתחילת שנות‬ ‫ה-79 עוררה את המקום לתרבות יהודית חוזרת, ופעם בשנה נסגרת הכיכר לתנועת רכבים,‬ ‫ובמקום מתקיים פסטיבל יהודי; ניגון כליזמרים על במה וברחבת הכיכר, שירים יהודיים, אוכל‬ ‫יהודי פולני, קהל רחב ומגוון של פולנים, יהודים ואף גרמנים מגיע ליהנות מהתרבות‬ ‫היהודית.‬ ‫חיה רובינשטיין נולדה וגדלה פה בבית במרכז הכיכר. בית שעומד מוזנח ולא משופץ כשאר‬ ‫הבתים בשכונה. נעמה מציינת את המשפט 'אין נשים מכוערות, יש רק עצלניות' שנאמר על‬ ‫ידי חיה, הלוא היא מייסדת חברת הקוסמטיקה 'הלנה רובינשטיין'. ההומור במשלחת לא פג,‬ ‫ומישהו מציין את הגרסה הרוסית למשפט 'אין נשים מכוערות – אין מספיק וודקה'. גם הומור‬ ‫הוא חלק מהמסע, וחלק מאוד נחוץ במסע שכזה.‬ ‫בית הכנסת המפואר 'הטמפל' (המקדש)‬ ‫ברובע היהודי, ממחיש את תפארת הדור.‬ ‫אם הייתי יכול לתאר חלק מתפארת בית‬ ‫המקדש בימי עבר, המקום הזה ממחיש חלק‬ ‫מן המראה. חזית בית הכנסת פונה לרחוב‬ ‫הראשי ולכיכר שבמרכזה; בשער בית‬ ‫הכנסת כתוב שם המקום בעברית, כאשר‬ ‫לוחות הברית חקוקות בפאר וגאווה מעל‬ ‫הכניסה.‬ ‫היכל בית הכנסת מעתיק נשימה; עמודי שיש אדום מעוטרים בזהב; מעל ארון הקודש כיפה‬ ‫רחבה מעוטרת בפיתוחים עדינים ומדוייקים בצבעי תכלת, זהב, אדום ושחור; זוג אריות‬ ‫מוזהבים מחזיקים בגאווה ביניהם את לוחות הברית. מעל הארון עצמו כיפה בצבע זהב וכתר‬ ‫מלכות מעליה; ארון הקודש מופרד בסורגי זהב עם מגיני דוד במרכזם; ויטראז'ים צבעוניים‬ ‫ומרהיבים מלאים במגיני דוד מוארים מהשמש שבחוץ. נברשות זהב מעוטרות מאירות את‬ ‫ההיכל הקדוש, תלויות מתקרות עשירים בפיתוחים וגוונים.‬ ‫42‬
  • 25. ‫עזרת הנשים שבקומה העליונה מגודרת במעקות צבעוניים מהודרים בפיתוחי זהב. בין עזרת‬ ‫הנשים לרחבת בית הכנסת קיים קשר עין ישיר.‬ ‫בדומה לכנסיות הגותיות העתיקות, המקום עצמו מעורר יראת קודש, על ידי העצמת גובה‬ ‫התקרה, הפיתוחים העשירים, הצבעים המרהיבים – ובעיקר צבע הזהב הדומיננטי כל כך.‬ ‫השיר ירושלים של זהב עולה בגרונם של הנוכחים וממלא את ההיכל כולו. הצמרמורת‬ ‫שעוברת בגופי שותפה לכולם, לקולות הגבוהים והנמוכים כאחד. לפחות כך אני מרגיש.‬ ‫החלקה הצבאית הבריטית בבית הקברות הפולני ברקוביצקי, פולין8‬ ‫31 קברי יהודים-ישראלים. הם חלק מאותם 777,73 ישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי כדי‬ ‫להלחם בנאצים.‬ ‫בבית הקברות ערכנו טקס במעמד משלחתי, הטקס חיזק ועיבה גשר בתוכי כחלק מתוך‬ ‫תחושת השליחות שלי לשרת את ארצי ומולדתי; כחלק מתחושת חובתי להנחלת הזיכרון,‬ ‫וכחלק מהתייחדות עם אובדנן של המשפחות השכולות שליוו אותנו במסע. משפחות שהן‬ ‫החיבור הקיים שבין אז והיום, כי על אף שעברו 76 שנה המדינה הקטנה שלנו ממשיכה‬ ‫יום-יום להיאבק כנגד הקמים עלינו ואנחנו עדיין נאלצים לספוג אובדנות יקרים.‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫52‬
  • 26. ‫יום חמישי 21208.2860‬ ‫אושוויץ 1, דרום פולין8‬ ‫"כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה‬ ‫ביותר" רבי מנחם מנדל מקוצק‬ ‫הגענו לנורא מכל. השם שמעלה בכולנו את זכרון השואה כולו במילה אחת, את זוועותיה‬ ‫הנוראיים מכל. אושוויץ. סמל עולמי להשמדה.‬ ‫קשה מאוד לתאר את התחושה של הכניסה לבניין הזה, עוד לפני שהכל התחיל. בשונה‬ ‫מהיהודים שנכנסו לפה לפני 70 שנה, אנחנו יודעים מהו סוף המסלול ומתי ארוחת הצהריים,‬ ‫ויודעים את הזוועה שאנו עומדים להיות עדים לה.‬ ‫השלט הציני המוכר 'העבודה משחררת' נגלה בפנינו. השלט הכל כך מוכר, סימבולי, נגלה‬ ‫בחרפתו מולנו. שוב אותה תחושת גועל צפה וגואה בי. לפנינו נגלים גם שער הכניסה‬ ‫למחנה, גדרות החשמל התלויות על עמודי הבטון המעוקלים. כמה נרצחו על עמודים אלו?‬ ‫משמאל עומד צריף, בו בוצע הרישום ומיון של האסירים, ובו הוטבע המספר על הזרוע.‬ ‫מספר על הזרוע הוא סימן לחיים, לפחות לאותו היום. פה נגזר דינם של יהודים לחיים או‬ ‫למוות, פה נקבע גורלם של אנשים. פה נקרעו משפחות אחת מידי השניה, ללא פרידה, ללא‬ ‫מילה, ללא אנושיות. האם אלוהים התבונן בילדיו?‬ ‫שלט במקום מלמד על הנקודה הבאה בסיור שהיתה חלון הראווה של המחנה, בו הוצגו‬ ‫הגופות של האסירים שניסו לברוח, ונרצחו בניסיונם, למען יראו וייראו כל שאר אסירי‬ ‫המחנה.‬ ‫62‬
  • 27. ‫ממש כמה מטרים ליד, היתה עומדת 'תזמורת המחנה'. עוד שימוש ציני במוזיקה, באומנות,‬ ‫בנשמתם וגופם של היהודים. תפקיד התזמורת היה לסדר ולזרז את העובדים בכניסתם‬ ‫ויציאתם מהמחנה. סיפורו של נגן המפוחית שמואל גוגול מעורר בי חמלה רבה. אני לא‬ ‫מצליח לעצור את הדמעות למשמע סיפורו של שמואל, ובעיקר על הגשמת הנדר שלו לשוב‬ ‫ולנגן בעיניים פקוחות. אני מהרהר בטלטלות וסערות נפש שנאנסו על האומללים ששהו‬ ‫במחנה הזה. מתחוור לי מיום ליום, שזוועת השואה עצומת המימדים אינה רק במספר‬ ‫הנפשות שהושמדו, אלא בסבל והעינוי האישי שעבר כל אחד תחת ציפורני הנאצים. הסבל‬ ‫האישי כמעט ואינו קיים בתודעה שלנו, אלא התאגד לזכרון קולקטיבי בתפיסתנו את השואה‬ ‫לאחר 70 שנה. אבל אל לנו לטעות, ואל לנו לחטוא; עלינו לפרוט את הזכרון הקולקטיבי לכדי‬ ‫נשמתו ורגשותיו של כל אחד שחווה בעבר ובהווה את הזוועה בשם העם היהודי.‬ ‫02‬
  • 28. ‫ושוב הציניות בשם 'אגף החדווה' או בכינויו‬ ‫האחר 'בית הבובות'. על מנת להיכנס לבית‬ ‫הבושת של המחנה, עליך להיות אסיר מיוחס‬ ‫בעל קופון מיוחד. בחדרי בית הבושת, היו נשים‬ ‫שעוקרו בברזל מלובן, ומספר קועקע על החזה‬ ‫שלהן על מנת שניתן יהיה למסור אותו לקאפו‬ ‫במידה והן לא סיפקו את תאוותיהם של‬ ‫המשתמשים.‬ ‫אני לא יודע מהי 'כוונת המשורר' כשכתב את המילים האלו, אבל הם התחברו לזוועה.‬ ‫את המילים שיניתי רק מלשון זכר לנקבה.‬ ‫בית הבובות – בית הבובות‬ ‫אז איך אני נזרקת בכוח אל המיטה‬ ‫ושוב אני נפגשת‬ ‫האור הופך שחור‬ ‫עם רגע של עצבות‬ ‫הכל פה השתנה‬ ‫בפינה חשוכה‬ ‫נמאס לי לצעוד‬ ‫אומדת את הגבול‬ ‫לאזניים אטומות‬ ‫חושבת על דברים בקצב חדש‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות, לא יכולה לראות‬ ‫אני מריצה מחשבות‬ ‫מנסה עוד דף‬ ‫אז איך זה בסוף שכולנו נפגשים‬ ‫ושוב אני נפגשת עם רגע של בדידות‬ ‫עם אותן ההבעות ואותם הריגושים‬ ‫מרגישה בכל הכוח, מהי תמימות‬ ‫בבית הבובות הקטן של אלוהים‬ ‫חושבת על ההוא שם למעלה‬ ‫שוב אני לא יכול לראות‬ ‫שיודע דברים ובנו כל הזמן משחק בחוטים‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות‬ ‫אז איך זה בסוף שכולנו נפגשים‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות‬ ‫עם אותן ההבעות ואותם הריגושים‬ ‫לא יכולה לראות‬ ‫בבית הבובות הקטן של אלוהים‬ ‫לא יכולה לראות‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות‬ ‫ואיך אני נזרקת חזק אל הקירות‬ ‫שוב אני לא יכולה לראות‬ ‫נופלת אל תוך עצמי‬ ‫לא יכולה לראות‬ ‫כבר לא יכולה לראות‬ ‫מאבדת את התחושה‬ ‫שוב זה לא יכול להיות‬ ‫עכשיו אני מרגישה‬ ‫לא זה לא יכול להיות‬ ‫מה זה נקרא להיות לבד, להיות לבד‬ ‫לא יכול להיות‬ ‫לא יכול להיות‬ ‫אז איך זה בסוף שכולנו נפגשים‬ ‫עם אותן ההבעות ואותם הריגושים‬ ‫בבית הבובות הקטן של אלוהים‬ ‫שוב אני לא יכול לראות‬ ‫82‬
  • 29. ‫אנו נכנסים לאחד הבתים במחנה, ושוב תחושת גועל עולה בי למגע במעקה שלצידי, אותו‬ ‫מעקה עליו נשען הקצין הנאצי בעודו מעשן סיגריה ומפטפט עם חברו. אני מתחמק ממחשבה‬ ‫זו, ולא רוצה להכיל אותה כרגע.‬ ‫סגן משה מייני, קצין קשר במשלחת, מבקש לשתף אותי בסיפור שלו.‬ ‫ב-4491.37.52 נצטוו כל יהודי יואנינה ביוון להתרכז ליד חוף האגם, שם נאמר להם שהם‬ ‫מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה שם הייתה תחנת‬ ‫רכבת. בלאריסה שהו היהודים כשבוע ואז הועלו על קרונות הבקר והוסעו משך ימים רבים.‬ ‫ב-4491.47.11 הם הגיעו לאושוויץ-בירקנאו. עוד באותו יום הוכנסו רובם לתאי הגזים. לאחר‬ ‫המלחמה שרדו כ-751 יהודים. סבו של משה ז"ל, שאת שמו הוא נושא לזכרו, הצליח לברוח‬ ‫עם משפחתו בשלב ריכוז היהודים, ומשם הצטרף לפרטיזנים ביערות. תפקידו היה לקשר‬ ‫ולהעביר מידע חשוב בין קבוצות הלחימה השונות לסיוע בלחימה נגד הנאצים. אחד‬ ‫הסיפורים המוכרים של סבו מימי הלחימה, התרחש בהגיעו לקבוצת הפרטיזנים, בעודו ללא‬ ‫נעליים. עקב כך, לא הורשה לצאת למשימה אליה רצה להצטרף, ונשאר מאחור. במשימה זו‬ ‫נהרגו כל הלוחמים מצד הפרטיזנים. סבו של משה – ניצל.‬ ‫כיום משה ממלא תפקיד של קצין קשר בצבא ההגנה לישראל, ומרגיש מעגלים רבים‬ ‫שנסגרים במסע זה. המשך דרכו של סבו בתפקיד הקשר, כאילו לכך כיוון הגורל; צעידה‬ ‫במדי קצין בצבא ההגנה לישראל באושוויץ, שם נספו בני משפחתו של משה. משה מרגיש‬ ‫שהוא מסיים את מסעו של סבו, שהתחיל לפני 70 שנה.‬ ‫סבתו של משה נפטרה כחודש לפני המסע. בזמן השואה היא היתה ביחידת הזונדר-קומנדו‬ ‫שהייתה אחראית על פינוי הגופות בבירקנאו. חווית השואה נצרבה אצלה באופן שונה‬ ‫ואינטנסיבי מאוד, בה היא ראתה את משפחתה כולה נרצחת על ידי הנאצים. סבו וסבתו של‬ ‫משה נדרו לא לחזור לאדמת פולין לעולם – גם אם כשורדים ומנצחים. משה מרגיש שמסע‬ ‫זה הוא סגירת המעגל שלהם – התפקיד שלו לחזור כמנצח.‬ ‫וַי ֹּאמֶ ר י אֶ ל קַ י ִן, קֹול דמֵ י ָאחִ יָך, צ ֹּעֲ קִ ים אֵ לַ י מִ ן-הָ אֲ דמָ ה8‬ ‫ָ‬ ‫ְ‬ ‫92‬
  • 30. ‫אושוויץ 0 - בירקנאו, דרום פולין8‬ ‫אנו נכנסים למחנה בצעידת שמאל ימין, 772 קציני‬ ‫ונגדי צבא ההגנה לישראל. אנו נעצרים כאשר‬ ‫מסילת הרכבת הנכנסת למחנה עוברת בין שני חלקי‬ ‫המשלחת. במרכז, על פסי הרכבת, אותם פסים‬ ‫שהובילו מליון וחצי יהודים לרציחתם, עומדת אסתר‬ ‫תמיר. היא, יותר מכולנו, שריד לכשלון הצוררים,‬ ‫נצר לניצחונה של האנושות על המפלצת הנאצית.‬ ‫אנו מצדיעים לגברת אסתר תמיר, הגיבורה של‬ ‫כולנו, ודמעות נקוות בעיני. מעולם לא הצדעתי‬ ‫למטרה ראויה ודגולה יותר ממנה. בפשטותה, היא‬ ‫מתרגשת מהמעמד בו צבא ההגנה לישראל מלווה‬ ‫אותה מאחוריה בצעידה סדורה.‬ ‫גיבורה ופשוטה, צבא שלם מאחוריה, מגן עליה.‬ ‫מספר ימים לאחר שחזרנו לביתנו בארץ, מתקשרת אלי רחל רטיג, אם שכולה לבנה יובל.‬ ‫יובל נפל במשימתו המבצעית הראשונה בלבנון, ביום י' באייר תשנ"ג ,)3991.5.1( בתום‬ ‫מארב לילי באזור רצועת הביטחון שבדרום לבנון, כאשר דרך על מטען ממולכד ונהרג‬ ‫במקום. החלק הבא כתוב בגוף ראשון, כפי שרחל מתארת לי אותו.‬ ‫אני צועדת במרכז המשלחת של 772 חיילי צבא ההגנה לישראל, אוחזת בקנה משותף‬ ‫לאותה קבוצה עם רוחו של יובל שנפל בשירותו הצבאי. אני מרגישה שאני נמצאת פה לא‬ ‫בשביל לעשות ‪ V‬על שיתוף המשפחות השכולות במסע, כחלק מאימוץ המשפחות השכולות‬ ‫לצבא ולמדינה. אני מרגישה שאני שם על מנת למלא חלל שהיה ריק. חלל שהשאיר יובל‬ ‫אחריו. אני מרגישה שיובל הולך במדי הצבא – ולא אני. בצעידה חשבתי איך לא להתבלבל‬ ‫בצעידת הרגליים, לה איני מורגלת, ופתאום הרגשתי את רוחו של יובל בתוכי, צועד שם‬ ‫במקומי. אני לא רגשנית לרוב, ולא אישה של רוחניות ואנרגיות, אבל באותו רגע הרגשתי‬ ‫שאני מזדקפת, לא הרגשתי כאבים ברגל שבדרך כלל כואבת לי, וצעדתי בגאווה. הורים‬ ‫שכולים, לא סתם הוזמנו להיות שם, אלא להוות ייצוג לאותם חללים, שאם היו נשארים‬ ‫בחיים, היו מהלכים שם במקומי. רחל מסיימת את השיחה איתי בעוד סיפור קטן, שהוא‬ ‫החותם החזק מכולם. יובל היה הראשון מהמחזור שלו להתגייס, ולפני גיוסו רצה לערוך‬ ‫מסיבת גיוס. למרות הצעותיה של רחל לא לערוך את מסיבת הגיוס, אלא לערוך מסיבת‬ ‫שחרור לכשתגיע העת, הוא התעקש. היא זוכרת באופן ברור שאמר לה ולחבריו: "אני יודע‬ ‫מתי אני מתגייס, אני לא יודע מתי אני אשתחרר." יובל אהב את החיים, ולא ציפה למותו‬ ‫בעודו לובש מדים.‬ ‫הוא לעולם יישאר חייל בצבא ההגנה לישראל.‬ ‫73‬
  • 31. ‫כולנו מתיישבים בצריף מגורים אופייני למחנה,‬ ‫ואסתר מתחילה את עדותה. עיניה מרוכזות‬ ‫בנקודה בלתי נראית בחלל, בוהה ומתארת את‬ ‫סיפורה כאילו מתוך סרט. על הפעם הראשונה‬ ‫שילדה קטנה לומדת לשקר על מנת לשרוד‬ ‫בחיים, על אחיותיה שומרות עליה ודובקות אחת‬ ‫בשניה. אסתר מתארת ביקור של יוזף מנגלה‬ ‫בצריף המגורים, והיא מגייסת את רוחה וגופה‬ ‫ונעמדת על תעלת החימום במרכז הצריף, ומחקה‬ ‫לכולנו את לשונו ודיבורו החלקלק, את ניגון‬ ‫המילים, נימת דיבורו, וכל זאת במשחק ראוי.‬ ‫אסתר חיה את הרגעים מחדש. כאשר היא‬ ‫מתארת את מילותיהם של הגרמנים,‬ ‫פניה מתקשחות, נזכרת בתחושה ומראה הפנים‬ ‫שחוותה בגיל 21.‬ ‫בעדות התספורת שבוצעה בכל אזורי הגוף, תחושת איבון מורגשת בפנים ובכתפיים שלה,‬ ‫כילדה קטנה העומדת כבובה תלויה, חסרת רוח חיים עצמאית. אסתר מרבה להיאנח בזמן‬ ‫העדות, נראה שהחזרה עליו במחשבות ובמילים לאורך השנים, אינה מקלה כלל.‬ ‫נראה שאצבע האלוהים נגעה בארבעת האחיות כהנא, אשר המחלות, העילפון במסדרים‬ ‫היומיים, החולשה בעבודת הפרך עד אפיסת כוחות, ואצבע הצוררים דילגה על ארבעת‬ ‫הנשמות היהודיות האלו כצרור נשמות אחד. את הכל הן שרדו כבאורח פלא.‬ ‫ייתכן במקרה, ואולי בכוונה.‬ ‫אנו ממשיכים בסיור במחנה, והכל כבר מתעצם ועולה על גדותיו. בניין הסאונה שם היו‬ ‫עוברים היהודים את התגלחת, חיטוי הבגדים, המקלחות הזריזות, המיון האנושי. בסוף‬ ‫המבנה אנדרטת תמונות שהיו בחפציהם של היהודים, מעבירה צמרמורת במחשבה על‬ ‫מרקם החיים העשירים שנגדעו. תאי הגזים והמשרפות ההרוסות, עומדים כחורבה שספק‬ ‫אם היינו רוצים לצעוד לתוכן, אם היו שלמים. פסי הרכבת החוצים את המחנה – מפרידים בין‬ ‫חיים למוות.‬ ‫אין מילים שיצליחו להכיל את עוצמת הכאב שזעקה ואין פה שיוכל לזעוק את זעקתם של‬ ‫מאות הצריפים ומתקני המוות של בירקנאו. כבר לא נותרו לי מילים לתאר את הרגשות‬ ‫והמראות.‬ ‫13‬
  • 32. ‫הסיור האחרון במסע מתרחש מול קיר התמונות, שם נעמה בוחרת לסיים את המסע בשיר‬ ‫המוקדש לאסתר, אשר לימדה אותנו על בשרה שהמשחק נמשך, והחיים יפים כל כך.‬ ‫החיים יפים – אחינועם ניני‬ ‫עם הקסם שבלב‬ ‫סתם, חיוך ללא סיבה‬ ‫בוא נשכח את הכאב‬ ‫תום, ימים של אהבה‬ ‫רק עוד רגע ובינתיים‬ ‫שיר ישן לאור ירח‬ ‫נזכור שהמשחק נמשך‬ ‫וריח משכר שלך‬ ‫והחיים יפים כל כך‬ ‫וכך אותך אני זוכר‬ ‫רק עוד רגע ובינתיים‬ ‫גל שוטף את העולם‬ ‫נזכור שהמשחק נמשך‬ ‫חום הולך ונעלם‬ ‫והחיים יפים כל כך.‬ ‫צחוק מאיר את השמיים‬ ‫מזכיר שהמשחק נמשך‬ ‫והחיים יפים כל כך‬ ‫בך אסתכל מתוך עיניו‬ ‫אחבק אותך ויחד ננצח במשחק‬ ‫בין מציאות לחלומות‬ ‫בין האושר לדמעות‬ ‫תמיד אוהב אותך מאוד‬ ‫בסיום הטקס, אני מלווה את‬ ‫אסתר להדליק נרות נשמה‬ ‫למרגלות המשרפה.‬ ‫אני נהנה מהליכתה האיטית,‬ ‫ומנצל את הזמן להוקיר אותה על‬ ‫היותה במסע איתנו.‬ ‫זכינו להכיר נשמה גדולה.‬ ‫23‬
  • 33. ‫אלו הן חלק קטן מן התמונות של אלו שהגיעו, ולא שרדו.‬ ‫לזכרם אנו פה, ולקדושת חייהם נישאר.‬ ‫33‬
  • 34. ‫מכתב אישי לעדת המשלחת הגברת אסתר תמיר‬ ‫כשעלית והצגת עצמך בפנינו בפעם הראשונה אמרת: "תעודת הזהות שלי היא אלמנה, אם‬ ‫שכולה, ילדה בת 31 שעברה את השואה. ומה אפשר עוד להוסיף לתעודת הזהות שלי?" אנו‬ ‫יודעים מה עוד אפשר להוסיף לתעודת הזהות שלך: נפש מדהימה שידעה והצליחה להתגבר‬ ‫על תלאות בלתי ניתנות להסבר, נפש שבה קיים הרצון להמשכיות לחיים לאושר ולשמחה,‬ ‫נפש שיודעת לתת ולהעניק ולאהוב ולהוקיר. נפש שבונה ומרכיבה אישה!‬ ‫אישה בעלת כוחות ועוצמות שכל מילת תואר תוריד מערכן.‬ ‫חייכי כל יום, ודעי שאם עברת את שעברת כל חייך, נשמתך היא כמעט אלוהית, ומעניקה‬ ‫כוחות ותעצומות נפש לכל אדם הצופה בך ופוגש אותך.‬ ‫בהוקרה ואהבה רבה,‬ ‫משלחת עדים במדים קמ"א – צוות 3.‬ ‫מילים אלו נוסחו בשם הצוות כולו, והוקראו בערב סיכום המשלחת. כך חשבתי שראוי, וכי‬ ‫כולם הרגישו כמוני, שאסתר היא אישיות נערצת ונעלה, ועל כן היתה זו זכות שהיא ליוותה‬ ‫אותנו במהלך המסע לפולין.‬ ‫אורטל אלמסי‬ ‫43‬
  • 35. ‫יום שישי 21208.2810‬ ‫נמל תעופה בן-גוריון, ישראל8‬ ‫המטוס נוחת על אדמת ישראל.‬ ‫המציאות חוזרת לחיינו. התורים בנתב"ג, לאסוף את הקניות מהדיוטי פרי, לחכות למזוודות,‬ ‫לפגוש את האהובים. כמה פשוט – ככה נכון.‬ ‫אני נכנס הביתה והלב שלי פועם בחוזקה. מעולם לא הערכתי את קירותיי הפרטיים כמו‬ ‫ברגע זה. תחושת הבטחון שקיימת בבית שלי, עם האישה שלי, במדינה שלי.‬ ‫שאלת האלוהים עלתה במסע באופן בלתי נמנע, וכל אחד מאיתנו לקח את השאלה‬ ‫והתשובה למקומות האמונה שלו. אשתי סיפרה לי שאת השיר המרגש הזה של שולי רנד,‬ ‫היא שמעה כל עוד הייתי בפולין. כשחזרתי הביתה שמעתי את השיר איתה, והחלטתי לשתף‬ ‫אתכם במילותיו.‬ ‫אייכה – שולי רנד‬ ‫אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים‬ ‫ריבונו של עולם אם נדבר גלויות‬ ‫אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים‬ ‫לפעמים אין לי כח בעולמך להיות‬ ‫נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף‬ ‫אנא מפניך אסתתר?‬ ‫הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף‬ ‫מה אטען מה אצטדק מה אדבר?‬ ‫כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור‬ ‫חנון ורחום הן לפניך גלוי‬ ‫אבל אני מוסיף בחושך לחתור‬ ‫כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי‬ ‫ושואל ומבקש, אייכה!?‬ ‫נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת‬ ‫השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת‬ ‫בסופו של יום הן אפלט אל החוף‬ ‫האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף‬ ‫קולות מהעבר לוחשים לי לעצור‬ ‫ואז אצעק ואצטדק ואספר‬ ‫אבל אני מוסיף בחושך לחתור‬ ‫איך בחושך הזה הייתי חותר‬ ‫ושואל ומבקש, אייכה!?‬ ‫ושואל ומבקש וכוסף! אייכה!?‬ ‫53‬