והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק

1. 1
146 1

2. הספר ראה אור בסיוע:
יד ושם
רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
הקרן לתמיכה בספרי זיכרונות של ניצולי שואה
קבוצת עזריאלי
The Azrieli Foundation
התכנ ים, הנתו נ ים והער יכה הם על אחר י ות המחבר /ת

3. לעילוי נשמת בני המשפחה שנרצחו בשואה:
ר’ מרדכי יהודה ב”ר אברהם אליעזר הי”ד
מרת בריינדל ב”ר משה )לבית רוט( הי”ד
ר’ בנימין צבי ב”ר חיים ישראל הי”ד
מרת שרה ב”ר דוד )לבית קירשנבאום( הי”ד
הבחור אברהם אליעזר ב”ר מרדכי יהודה הי”ד
מרת דבורה ב”ר בנימין צבי, בעלה שוני )קליין( וביתם רחל הי”ד
הבחור יהודה לייב ב”ר בנימין צבי הי”ד
הבחור יצחק ב”ר בנימין צבי הי”ד
הילדה מרים ב”ר בנימין צבי הי”ד
דודים ואחיינים נוספים, ששמותיהם אינם זכורים לצערנו, הי”ד
ולאלה שנפטרו אחרי השואה

7. חלוקה לפרקים
פתח דבר 9
שורשים 4 1
רקע היסטורי 39
מאקנה סלטינה לאושוויץ ובחזרה 61
מהחיים בטאשנד למחנות ובחזרה 85
מפינוי טאשנד לאבנזה וחזרה 129
חתונה וחיים חדשים 153
אלבום תמונות 170
אלבום הנצחה 193
אחרית דבר 219
נספח י ם 227

9. פתח דבר

10. בס"ד
עליתי ארצה בינואר 1959 , בהיותי בן ארבע וחצי.
רציתי להיות ישראלי, כמו כולם, למרות שרוב האנשים בארץ לא היו “ישראלים” ,
הם או הוריהם עלו ארצה מארבע קצוות תבל.
לא זכרתי ולא רציתי לזכור כלום משנות ילדותי בחו”ל, והצלחתי בכך יותר
מהמשוער - אכן אינני זוכר כלום מאותן שנים. תמונות שלי ושל מחוזות ילדותי,
לא מזכירות לי מאומה.
הורי שיחיו עלו ארצה לאחר שעברו את השואה האיומה, בה איבדו את הוריהם,
אחיהם, בני משפחה וחברים רבים. באותה תקופה ההורים רצו “להגן” עלי, על אחותי
ועל בני גילנו, ולא סיפרו לנו דבר ממה שעבר עליהם בילדות, בשואה ולאחריה,
עד הגיענו ארצה.
הורי, מאיר ורבקה קליין
אבא עבד בכל עבודה אפשרית לעיתים אף עבד בכמה עבודות במקביל כדי למלא
כל מחסור פיזי, בעיקר אוכל, ולדאוג לחינוך הטוב ביותר עבורנו, הילדים.
אבי היה בן 37 כשהגיע לארץ, אמי בת 28 . שניהם התחילו פה את חייהם פעם
נוספת “מאפס”. חיינו ללא סבא וסבתא אך עם הרבה אהבה מצד ההורים
והדודים, וכך גדלנו.
10

11. נהגנו לקיים את סדר פסח יחד עם דוד שמואל ואשתו ז”ל, ובהזדמנות זו צצו ועלו
חלקי סיפורים על החיים שהתנהלו בביתם, על תקופת השואה אותה השוו לעבודות
הפרך של בני ישראל במצרים, ועל היציאה האישית שלהם מעבדות לחירות.
אך יציאה זו לא דמתה ליציאת מצרים, כפי שאבי אמר.
ביציאת מצרים ליוו ענני הכבוד ועמוד האש את בני ישראל, הגנו עליהם מכל מתנכל,
יישרו את הדרך בפניהם, שמלתם לא בלתה מעליהם... שתו מים מבארה של מרים,
אכלו מן ושליו, ולא היו צריכים לדאוג לתנאים הפיזיים שלהם. הם התקדמו לקבלת
התורה ולארץ המובטחת עם מנהיג וקשר שוטף עם אלוקים.
לא כן בתקופה שלאחר השואה.
הריפוי הפיזי, שלא לדבר הנפשי, לא היה קל ומלא. הרדיפות המשיכו, ממקורות
אחרים. החיילים הרוסים התנכלו לניצולות ולניצולים בדרכם לביתם שחרב, השכנים
האנטישמיים הטיחו בהם שקיוו שלא יחזרו, והשלטון הקומוניסטי המשיך להחרים
רכוש ולמנוע עלייה ארצה.
ובכל זאת, בעזרת השם, קמו הניצולים מהאפר, בנו חיים חדשים, שיקמו את עצמם
ואת משפחותיהם, והקימו ב”ה משפחות יהודיות מכובדות הממשיכות את דרכי
האבות, ביתר עצמה ועוז, בארצנו, ארץ ישראל.
אחותי שרה, הורי ואני
11

12. אני קרוי על שם סבי, ר’ מרדכי יהודה קליין הי”ד ולאורך השנים מרגיש את
נוכחותו וסיועו. אני חש כי תפקידי, בין השאר, להמשיך את דרכו, ולהטמיע את
תכונותיו והנהגותיו אצלי ואצל בני משפחתי, הקרובים יותר והקרובים פחות. אחת
המחויבויות שאני חש בעקבות כך היא הנצחת ההיסטוריה המשפחתית, גם של
משפחת אמי, כדי שהדורות הבאים ידעו תמיד מהי המורשת המשפחתית, מאין
באו, ומהי ה”מחוייבות” למורשת ולהיסטוריה המשפחתית.
לצורך זה יצאתי לפני כ 16- שנים ל”מסע” של השלמת מידע ורישומו, לצורך
העברתו לדורות הבאים. אמא נתנה עדות מוסרטת ל”יד ושם” לפני כעשור ואבא
הסכים להיפתח ולהתראיין רק לאחרונה, ומאז הוא מוכן לשתף גם את הנכדים.
בנוסף אליהם ראיינתי בני משפחה, שחלקם כבר אינם בין החיים, עיינתי בספרים
ובמקורות מגוונים ומרתקים, השקעתי עמל רב באיסוף מידע על “עץ המשפחה”,
והחומר שאספתי סוכם ונערך בספר שבידיכם.
באגרת הרמב”ן ובספר החינוך המחברים מספרים שהם כותבים את הספר/ מאמר
לבניהם כדי לחזקם בכיוונים נכונים, אם בהבנת המצוות ואם בדרכי הנהגה ראויים
)ענווה, מניעת כעס וכיוצא בזה(. אחת מההדרכות באגרת הרמב”ן מציגה את
הצורך לבדוק מה ניתן להסיק באופן מעשי מהספר בו מעיינים:
“וכאשר תקום מן הספר, חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו...”
ברוח הדברים הללו גם בספר משפחתי זה אני מציע לבחון וליישם לקחים ותובנות
מהסיפור המשפחתי שבע”ה יתואר במהלך הפרקים הבאים. את התובנות שלי
אפרט בע”ה בפרק אחרית דבר.
לא ניתן לסיים פתיחה זו מבלי להודות לכל מי שעזר וסייע בסיפור הדברים -
הדודים, שחלקם נפטרו, חברים של ההורים מתקופות שונות בחייהם, ובעיקר
להורים היקרים, שיחיו בטוב ובנעימים ויזכו לראות רוב נחת מכל יוצאי חלציהם,
בבריאות ובאושר, עד מאה ועשרים.
תודה מיוחדת לאשתי, אשת חיל צפורה שתחי’, שתמכה ועודדה אותי לאורך השנים
בפעילות התיעוד, המחקר והסיכום, שבא על חשבון עזרתי בבית; לאחותי שתחי’
ומשפחתה; לילדינו שיחיו, שעודדו, הציעו את עזרתם, ואף השתתפו בחלק מהעבודה.
תודה לכולם.
12

13. אני מקווה שהקב”ה יסייע בידי לדייק בתיאור האירועים שיובאו בהמשך, ושהדברים
יהיו לרצון ולנחת רוח לכל בני המשפחה שנרצחו בשואה, שנפטרו, ולאלה החיים
עמנו היום.
אנו מתפללים לרפואתו הקרובה והשלמה של ר’ יצחק חיים בן טעמא זיסא, הבן
של דוד גבי ודודה אֵמַּה, שזקוק לברכות ולתפילות להחלמתו המהירה. אמן, כן
יהי רצון.
מרדכי יהודה )מוטי( קליין
מנחם-אב, תש”ע, 2010
החשמונאים 3, פ”ת, motkle@gmail.com 052-5250473 49275
* הספר עודכן בשבט תשע”א, 2011
* הספר עודכן בכסלו תשע”ד, 2013
13

14. שורשים

15. עץ משפחת קליין ציפורה )משיח(
ישועה - אליהו יפה - יואב
15
ציפורה-יוסף
tvruiאהרון קארי
מיכל - רפאל נורבביש-
.4 .3 .2 .1
חנה (גדיוב)
צפuורה
יוסף ואסנת משה משיח רחל/רעיה
משיח
שמעון ובת ציון
משיח
aשרה וגבריאל טובה ומשה ציון
ברכיהו
יגאל, יעל, אריאל
אוריאל, רינה, דניאל
אבישי, מיכל, ורד
מיכאל, חפצי, אילנה, רונית, אברהם
בנימין, אהובה, יצחק, אורנה, רונן
אברהם
שלום חי
משיח
יצחק חיימוב
חפצי (אהרונוב)
משיח קארי
משה ואביגיל
חיימוב
יצחק, נורית, גד
אחים:
1. אפרים, מרדכי, אברהם, מזל
2. ציון
3. אריה, דוד, יוסף, יפה, קלמוק
4. נתן, יעקב, לאה, בלור, ישועה
15

16. 16
. 2
1751-1821
1931 1922
1959 1959
’
1954 1956
s
)
1883-1944
J
J J
J
1912~1916 1911~1917 1926-1945 1924 1920-2005
1955
1958
1832-1926
. 3
1913~1998 1910-2001
1888-1944
1883-1944
1995
1992
ז“ל
1990
1988
1984
1980
1978
( 2010 2008
שיינא רעיה ( 2013
( 2009 2007 2006
תפארת נחמה ( 2011 ) אמונה חיה ( 2013 )
2010 2008 2006 2003 2001 2000
שירה רחל ( 2012
יונתן דוד ( 2012
(
(
(
(
העץ מעודכן למהדורת 2013 , עם ניני מאיר ורבקה קליין
זלי
16

17. 17
J J
1889-1944 1879-1944
1854-1940
(פרקש)
1860
. 1
1879-1944
J J J J
1906-1994 1908-1975 1934-1944 1929-1945
J
1926-2006 1924-1945 1919-2002 1922-1995
“
1954-2001
“
1914-1995
“
1912-2000 1910-1944
1995 1990 1986
“
1983
1985
1984-2004
“
1953-1967 1939-1945
12 )
“
תמר ( 2010 ), ניתאי ראובן ( 2012 ) טליה ( 2010 ), עמית ( 2012 )
J
J
J
J
J
24 1
30 2
34 3
26
33
37
17

18. אלבום
עץ משפחה

19. הרב יצחק אייזיק טאוב
הרבי מקאליב
אברהם אליעזר קליין
ר' חיים ישראל פולק ר' בנימין צבי פולק שרה פולק
מרדכי יהודה קליין בריינדל קליין
19

20. מאיר ורבקה קליין
שרה ואפרים אייזנברג
מאיר ואפרת הלברשטט
נעמן וורדית חן אהרונוביץ
בנימין יצחק ואדית אייזנברג אברהם שלום ורחלי קליין
20

21. מרדכי יהודה וציפורה קליין
בעז חנוך ופראדל שפרה קליין
אריאל ויעל קליין
21

22. הדסה זהבה קליין יוסף אייזנברג דביר הלברשטט
איתן זאב הלברשטט
יעל הלברשטט
נועם שמואל הלברשטט
תמר הלברשטט איתמר שלמה קליין
עמיחי הלברשטט איתן זאב הלברשטט
22

23. יפעת דבורה אייזנברג ז"ל חנה גיטל קליין נעמי אייזנברג
אחיה יעקב קליין יסכה קליין מבשר טוב קליין
אלעזר אברהם אייזנברג ראשית קליין אלישיב ישראל קליין
23

24. תפארת נחמה קליין שירה רחל הלברשטט עמית אייזבנרג
אמונה חנה קליין
טליה אייזנברג
ניתאי ראובן אהרונוביץ יונתן דוד קליין
תמר אהרונוביץ שיינא רעיה קליין
24

25. ורדית, נעמן ותמר אהרונוביץ ילדי אריאל ויעל קליין ילדי אבי ורחלי קליין
בבר מצווה של עמיחי
בעז, פראדל ושיינא רעיה קליין משפחת ביני ואדית אייזנברג
25

26. רשימת צאצאי חיים ישראל פולק
המספרים משמאל לשמות מייצגים את "רמת" הדור ביחס לשורות בקרבתו
26

27. 27

28. 28

29. 29

30. 30

31. 31

32. הרשימה מעודכנת עד תשרי תשע"ד לצאצאי מאיר ורבקה קליין
32

33. רשימת צאצאי טאוב )קאליב(
המספרים משמאל לשמות מייצגים את "רמת" הדור ביחס לשורות בקרבתו
33

34. 34

35. 35

36. הרשימה מעודכנת עד תשרי תשע"ד לצאצאי מאיר ורבקה קליין
36

37. רשימת צאצאי קליין
המספרים משמאל לשמות מייצגים את "רמת" הדור ביחס לשורות בקרבתו
37

38. הרשימה מעודכנת עד תשרי תשע"ד לצאצאי מאיר ורבקה קליין
38

39. רקע הסטורי

40. 146

41. כדי לקבל מושג כללי על המקומות והאירועים בתקופת השואה הנוגעים לתולדות
המשפחה, מובאים להלן תקצירים על שמות המקומות, האנשים והאירועים
המרכזיים בתקופה זו המוזכרים בהמשך הספר.
מקומות
טרנסילבניה
משמעות השם “טרנסילבניה” בלטינית היא “הארץ שמעבר ליער” וקורותיה ידועים
מהמאה השניה לספירה.
בתקופה זו כבשו ושלטו בה הרומאים, אך לאורך ההיסטוריה האזור היה נתון גם
להשפעה טורקית ועבר מהפכים בשיוך ובקשרים עם הונגריה, אוסטריה ורומניה.
היהודים הראשונים שהגיעו לטרנסילבניה היו יהודים ספרדים שהגיעו לאזור לאחר
גירוש ספרד ) 1492 (. יהודים הגיעו גם מאזור הבלקנים לאחר מלחמת טורקיה-
הונגריה ב 1526- , ולאחר גזירות ת”ח ות”ט ) 1648 ( הגיעו לאזור פליטים גם מפולין.
היחס ליהודים היה על פי רוב סובלני, מלבד תקופות ביניים של רדיפות.
ב 1930- מנו יהודי טרנסילבניה כ 200,000- נפש.
בינואר 1941 נערך מפקד אוכלוסין בהונגריה, ולפיו התגוררו בצפון טרנסילבניה
151,125 יהודים, מתוך סך יהודי הונגריה שמנו 725,007 נפש והיוו 4.9% מכלל
האוכלוסייה.
ב 30- באוגוסט 1940 , בהתאם לתכתיב וינה, הועברה הריבונות על צפון טרנסילבניה,
כולל איזור אקנה סלטינה )צ’כוסלובקיה( וטאשנד )רומניה(, להונגרים, בני בריתם
של הגרמנים. בהונגריה היו תנודות בנוגע למידת שיתוף הפעולה עם הגרמנים,
ובשלב מסויים הם אף ניסו לנתק מגע עם הגרמנים, אך ב 19- במארס 1944 הונגריה
נכבשה ע”י הצבא הגרמני. ב 7- באפריל 1944 , נחתם הצו על הקמת הגטאות, והחל
יישום מקיף של הצו ברחבי הונגריה.
ב 1942- שלטונות הונגריה גייסו 50,000 איש מבין הגברים היהודים שבין הגילאים
18 - 52 הכשירים לעבודה. 15,000 מהם היו מצפון טרנסילבניה. הגברים אורגנו
בקבוצות ומרביתם נשלחו לעבודות כפייה בחזית המזרחית, באוקראינה. מבין
41

42. המגויסים נשארו בחיים אחד מכל שבעה. היתר מתו מרעב, מקור, ממכות שקיבלו,
ממחלות, מירי ועוד.
ב 1944- נשלחו למחנה אושוויץ כ 135,000- מיהודי צפון טרנסילבניה.
כ 80%- מהנשלחים הועברו מהקרונות מיד למתקני ההריגה ורק הנותרים נשלחו
למחנות ריכוז ועבודות כפייה, וגם מהם שרד רק קומץ.
על סמך מספרים אלה, ההערכה היא שבתקופה זו הושמדו למעלה מ- 146,000
יהודים מצפון טרנסילבניה.
בתום מלחמת העולם השניה, הוחזרה טאשנד לרומניה ואקנה סלטינה הפכה לחלק
מאוקראינה. חלק קטן מהניצולים חזרו לטאשנד ולאקנה סלטינה.
אקנה סלטינה
אמא נולדה בצ’כוסלובקיה בעיירה אקנה סלטינה שתרגום שמה מעיד על הפעילות
העיקרית בסביבתה - מכרות מלח.
העיירה נמצאת בדרום צ’כוסלובקיה, באזור הנקרא קארפאטו-רוס, על גבול רומניה
הצפונית, באזור שנקרא טרנסילבניה הצפונית. הגבול הטבעי בין צ’כוסלובקיה ובין
רומניה היה נהר ה- TISSA , אשר מצפונו שכנה אקנה סלטינה ומדרומו, ברומניה,
העיירה סיגט-מרמורוש.
בשתי עיירות אלה, כמו גם באזור כולו חיו קהילות יהודיות תוססות בתקופה
שלפני השואה.
במפקד היהודים הראשון שנערך ב 1728- נמצא יהודי אחד בסלאטפינא, העיירה
הכוללת את אקנה סלטינה ואת פאלו סלטינה. ב 1830- היו בסלאטפינא 218 יהודים.
היישוב המועט של היהודים בעיירה נבע, בין היתר, מהאיסור שהוטל על היהודים
לעסוק בתחום המלח - בכרייתו ובעיבודו - תחום שהיה, כאמור, מקור הפרנסה
העיקרי במקום.
עד תום מלחמת העולם הראשונה תושבי סלאטפינא חיו את חייהם בצל העיירה
הסמוכה סיגט, בה התנהלה עיקר הפעילות הכלכלית והקהילתית של האזור.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נמצאו העיירה סיגט והעיירה סלאטפינא משני
צידי הגבול של מדינות שונות, עם גבול מדיני ביניהן. עד לשנת 1925 לא היה
רב בסלאטפינא, והרב של סיגט היה בא לביקור שבועי בעיירה, לטפל בעניינים
הדורשים אתמעורבותו. באותה תקופה התנהלו בסלאטפינא בתי כנסת ובתי מדרש
של קהילות שונות, בין השאר של חסידי סיגט וחסידי ויז’ניץ.
42

43. בשבת פרשת שמיני בשנת תרפ”ה ) 1925 ( הוכתר רבה הראשון והיחיד של סלאטפינא,
הרב חיים יצחק אייזיק האלברשטאם, בנוכחות חותנו בעל “עצי חיים”, הרב של
סיגט הסמוכה. הרב השכיל להשכין שלום בין החסידויות היריבות בעיירה, ובעצמו
נהג כמנהג אבותיו מחסידות זידיטשוב, למרות היותו צאצא של חסידות צאנז.
הרב הקים בעיירה ישיבה, שבשיאה למדו בה כ 150- בחורים, והיתה גאוות העיירה.
הרב חיים הי"ד עלה על המוקד באושוויץ יחד עם אשתו ותשעה מאחד עשר ילדיו.
אחת משתי בנותיו שנשארו בחיים נישאה לר’ יואל טייטלבוים, הרב של סאטמר.
בסלאטפינא היתה בשנות העשרים פעילות נוער של בית”ר ושל ה”חלוץ”, ומנגד
פעלו בה מסגרות של הנוער הדתי והחרדי. הנוער הדתי פעל במסגרת “המזרחי”
והנוער החרדי במסגרת “אגודת ישראל”.
ב 1941- ניחתה על יהודי סלאטפינא, מחוסרי תעודת זהות הונגרית, גזירת הגירוש.
בין 1942 ל 1943- החלו להגיע לעיירה ידיעות על מה שאירע ליהדות פולין. בתקופה
זו הגיעו לעיירה יהודים במסגרת פלוגות העבודה, לבניית שדה תעופה צבאי באזור.
ימים ספורים לאחר פסח 1944 החלו בבניית הגטו בסלאטפינא, שהוקם במרכז
העיירה, בין הרחובות “מאסטריק” ו- Hegyalja , וכלל בין היתר את דירת משפחת
אמא ברחוב .Nirfa
התנאים בגטו היו קשים מאוד. למעלה מ 5,000- יהודים נדחסו לתוכו כאשר לחדר
אחד הכניסו כעשרים נפשות. היהודים הועסקו בעבודות סרק שונות והיו נתונים
להתעללות ומכות ללא כל סיבה. בחודש מאי פונה הגטו מיושביו, אשר נשלחו לאושוויץ.
טאשנד
אבא נולד בעיירה טאשנד הנמצאת גם היא באזור קארפאטו-רוס, בטרנסילבניה
הצפונית, כ 130- ק”מ דרומית מערבית לאקנה סלטינה. בטאשנד נולד גם סבי,
מרדכי יהודה, ואביו, אברהם אליעזר, שכולם עסקו בתחום הבשר, כקצבים
וכסוחרי בקר.
בעיירה חיו לפני השואה כ 250- משפחות יהודיות, כ 1500- יהודים, בנוסף לישיבת
מהר”מ בריסק ששכנה בעיירה ובה למדו בשיא תפארתה כ 500- בחורים.
יחסי היהודים ושכניהם הגויים בטאשנד היו תקינים בדרך כלל, למרות שברחבי
הונגריה החלה פעילות של תנועות אנטישמיות, שהעלילו וביצעו מדי פעם פרעות
ביהודים. עד סוף מלחמת העולם הראשונה היתה טאשנד שייכת לקיסרות האוסטרו-
הונגרית ולאחר מכן סופחה, יחד עם כל טרנסילבניה, לרומניה.
43

44. בין התושבים היתה כמיהה לשלטון ההונגרי וזה היה המצב גם בטאשנד. היהודים
בעיירה התגעגעו לשלטון פרנץ יוזף שהיטיב עם היהודים והיו גאים בלחימתם לצד
ההונגרים במלחמת העולם הראשונה, אליה התגייסו 55 מיהודי העיירה, ביניהם
שישה קצינים ותשעה סמלים. תשעה מיהודים אלו נהרגו במלחמה ואחרים נפצעו.
היהודים גילו אומץ לב במהלך הקרבות ואף זכו על כך בציונים לשבח, כמו סבא.
חלקם, וגם סבא ביניהם, נפלו בשבי הרוסי למשך כארבע שנים.
סביב טאשנד היו כ 40- כפרים שהיו קשורים בפעילות הכלכלית והכללית לטאשנד.
תושבי הכפרים היו באים לעיירה כדי למכור את התוצרת החקלאית שלהם ולקנות
מוצרים שלא היו בהישג יד בכפרים. עיקר המסחר היה ביום שישי, יום השוק, אשר
התקיים במרכז העיירה. בחלק מהכפרים גרו משפחות יהודיות ספורות, בין שתיים
לעשרים, ובמקרים אלה התנהלה בכפרים הללו קהילה זעירה. לפעמים בני הכפרים
בהם לא היה מניין הצטרפו לתפילה בכפר סמוך.
היהודים בכפרים היו בעלי אדמות, גידלו בקר, עסקו בחקלאות, ניהלו משרפות
יי”ש, טחנות קמח, ניהלו מכולות או בתי מרזח. החיים התנהלו ברוגע עד לתקופת
השואה.
הרב הראשון של טאשנד היה הרב חיים בצלאל פאנעט, בנו של הרב יחזקאל
פאנעט, הרב הראשי ליהודי טרנסילבניה )מחבר הספר “מראה יחזקאל”( ומתלמידיו
המובהקים של ה”חתם סופר”. הרב התמנה ב 1833- , כיהן בתפקידו 40 שנה, והנהיג
את הקהילה בכל ענייניה.
הקהילה בטאשנד היתה אורתודוקסית, הונגרית אשכנזית בעיקרה. ב 1867- הוקם
בית הכנסת הגדול והמפואר בטאשנד, שהורחב בשנות ה 20- של המאה ה 20- .
בית הכנסת נותץ ב 1967- , לאחר שטאשנד התרוקנה מיהודיה, ושטחו משמש מאז
לגידול תירס.
ב 1869- החלה תנועה רפורמית לפעול בהונגריה וניסתה להשפיע גם בטאשנד, ללא
הצלחה בשלב זה. בראשית המאה העשרים חדרה לטאשנד רוח חסידית והוקם בה
בית מדרש ספרדי-חסידי, אך מתפללי בית המדרש לא פרשו מהציבור, לא יסדו
מוסדות עצמאיים וסמכו על השחיטה והקצבים שהיו בעיירה.
ב 1876- התמנה הרב שלמה כ”ץ הכהן רוזנברג כרבה של טאשנד, וכיהן בתפקידו
זה עד פטירתו ב 1898- . הוא לחם בהתבוללות וברפורמה שהחלה לחלחל בהונגריה
וגם בטאשנד.
הרב השלישי של טאשנד ) 1899-1919 ( היה הרב שמואל אהרנגרובר, שנשא את בת
44

45. הרב רוזנברג לאשה והנהיג את קהילת טאשנד בעוז ובתפארת, כרב צעיר, בעל
הופעה ויכולת דיבור מרשימה, מלבד ביידיש גם בהונגרית ובגרמנית. הרב היה
אהוד על כולם.
מהר”מ )מורנו הרב רב מרדכי( בריסק, הרב מרדכי בן יהושע, רבה המפורסם
והאחרון של טאשנד ) 1919-1944 (, נולד ב 1887- , ונישא בגיל 20 לבת הרב ממארגרטן,
גיטל, בת הרב שלמה זלמן וינברגר. הרב ארגן את החיים הדתיים בטאשנד, דאג
למלמדים ב”תלמוד תורה” ומינה שוחטים מומחים לקהילה.
הרב, שדיבר הן יידיש והן הונגרית, היה אהוד על היהודים והגויים, שפעמים רבות
העדיפו לבוא אליו לפסוק דין אמת מאשר לבתי המשפט המקומיים. הרב חילק
לנזקקים יין, בשר ומצות לפני פסח וצדקה ביד נדיבה במשך כל ימות השנה.
האטליזים הכשרים היו בסמוך לבית הרב והחזיקו רק בשר כשר, בהשגחה מתמדת
של הרב ומשגיחיו. הרב היה תלמיד חכם גדול שפיתח ישיבה גדולה, בה דאג לכל
צרכי הבחורים, בעזרת ראשי הקהילה כמובן. הרב פיתח את פעילויות הגמ”ח
והחברה קדישא, ביקר חולים וניחם אבלים גם בכפרי הסביבה, מבלי לפגוע בסדרי
הלימוד בישיבה ובשיעורים לבעלי הבתים בעיירה. ב 1933- , לאחר מאמצים לקבלת
רישיון, הותקן עירוב מסביב לעיירה אך עמודיו נעקרו ב 1938- בפקודת השלטונות.
בטאשנד נוסח התפילה המקובל היה נוסח אשכנז, אך גם לאחר שנפתח בית מדרש
בו התפללו בנוסח ספרד, היחסים בין הקהילות התנהלו באופן מכובד. הרבנים
הלכו לתת דרשות גם בבתי הכנסת של הקהילות האחרות )למרות קנאות חלק
מהקהילה לנוסח התפילה(.
בקהילת קלוז’ פרשה קבוצת חסידים מהקהילה, שהונהגה על ידי הרב משה שמואל
גלזנר שהיה מתומכי הציונות, ונחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הנושא הובא
בפני בי”ד בראשות מהר”מ בריסק ושני דיינים נוספים )הרב הלר מסיגט והרב
שליסל ממונקטש(, שהתיר לקבוצה לפרוש, תוך פירוט ההיתר בקונטרס “משפט
צדק”. מהר”מ בריסק התנגד לציונות, בגלל שאינה תנועה דתית וטען כי היא
מרחיקה את הבחורים מתורה ומצוות.
נגד פסק דין זה יצאה קבוצת רבנים אחרת וביניהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק
בקונטרס “ישוב המשפט”, קלוז’ 1922 . הרב קוק לימד סנגוריה על הרב גלזנר ועל
הציונות, גם אם חלק מראשיה אינם שומרים תורה ומצוות, בשלב זה.
בטאשנד היתה פעילות ציונית שעודדה יהודים לעלות לארץ ישראל, בין השאר
במסגרת ארגון הנוער “בריסיה” וארגון הבנות “אביבה”.
45

46. מהר"מ בריסק, רב העיירה
וראש הישיבה בטאשנד
בית הכנסת המרכזי בטאשנד
ישיבת מהר"מ בריסק בטאשנד
בשל התנגדות מהר”מ בריסק, תנועות אלה לא תפסו תאוצה בטאשנד. הרב הסביר
כי עיקר התנגדותו היא למעורבות בחורי הישיבה בפעילויות אלה, ואין לו התנגדות
שבחורים אחרים יקחו חלק בפעילויות הארגונים הציוניים.
בין הפעילים הציוניים בטאשנד היה דוד משה.
46

47. תנועת “הנוער הציוני” פעלה בטאשנד מ 1932- . לפני מלחמת העולם השניה עלו
לישראל מספר יהודים מבני טאשנד, אך רובם חזרו כעבור זמן קצר, שכן התנאים
בארץ היו קשים. חלקם היגרו לאמריקה ולאנגליה, אך רובם הגיעו לבסוף לאושוויץ.
עם כניסת ההונגרים לטאשנד בספטמבר 1940 , הורגשה הרוח האנטישמית שהביא
עמו הצבא ההונגרי. בין מקבלי הפנים ומניפי הדגלים לצבא ההונגרי שנכנס
לטאשנד היו גם יהודים רבים, אך הם נוכחו לדעת תוך זמן קצר שלא להונגרים
האלה הם ייחלו. קצין הונגרי שנכנס לטאשנד קרא לזרוק את היהודים לפני סוסו
כדי שירמסם. היהודים הבינו מהר כי הונגרים אלה, שותפי הנאצים, לא יהיו
מושיעיהם, ואכן רוב החיילים ההונגרים מילאו בחריצות יתירה את הנחיות הנאצים
יש”ו*, ושלחו את היהודים למחנות ההשמדה, שם רובם מצאו את מותם.
ב 1942- הישיבה של מהר”מ בריסק נסגרה בהוראת השלטונות, והשמים החלו
להתקדר על יהודי טאשנד. בשנים הבאות המשיך הרב ללמד קבוצת בחורים
בתנאי מחתרת אך בסוף 1943 הוא נעצר ועונה לאחר שבחורים שערקו מהצבא
נמצאו מסתתרים בעלית הגג בישיבה. בקושי רב הצליחו לשחרר אותו לבסוף
ממעצרו. כשהתחילו המשלוחים לאושוויץ, באה משלחת מקהילת בודפשט להציע
לרב את הרבנות בקהילתם. באותה עת עדיין היתה בודפשט יותר בטוחה, ומשרת
רב בעיר זו נראתה כקרש הצלה עבור הרב. הרב התלבט מאוד ולבסוף אמר: “אם
יתאפשר לי להחזיק ישיבה עם עשרה בחורים לפחות על חשבון הקהילה, הריני מוכן
לקבל על עצמי את עול הרבנות”.
ראשי הקהילה הסבירו לרב שלא ניתן להיענות לבקשה כי גם בבודפשט שורר מצב
חירום והנאצים לא יאפשרו זאת, ואילו ללמד במחתרת - הדבר כרוך בסכנת
נפשות. למרות הסברים אלו, המשיך הרב לעמוד על דעתו ואמר: “אם לא אוכל
ללמד תורה בצד הרבנות, למה זה לי חיים?!”.
כך נשאר הרב בטאשנד עד גירושו לאושוויץ.
בקיץ 1944 , תש”ד, הועבר הרב עם בני משפחתו לגטו שימלוי, שם גילחו מיד את
זקנו. הרב התהלך מפזם את “חמול על מעשיך”, מתפילות ראש השנה. לשאלות
הסובבים אותו אמר “עננים שחורים מכסים את השמים ויש הסתרת פנים. חוששני
שיתקיים הפסוק ‘אחד מעיר ושניים ממשפחה’”. לצעירים יעץ להימלט גם אם
הדבר כרוך בסכנת נפשות. בליל י”א בסיוון הועבר הרב בראש רוב בני קהילתו
לתאי הגזים באושוויץ, שם נרצחו על קידוש השם.
* יש"ו - יימח שמו וזכרו.
47

48. הרב אליהו יצחק בריסק
אב”ד ק”ק טאשנד מונסי,
נין של המהר"מ בריסק,
נכד של הצ'ייקה רב
ובן של ר' יהושע, הקים
בית מדרש לזכר קהילת
טאשנד והוציא גם ספרי
קודש רבים של רבני
המשפחה ושלו. נפגשתי
עם הרב מספר פעמים
בביקוריו בארץ וקיבלתי ממנו מספרי הקודש שהוציא. הרב פגש את אבא, איתו
החליף מסיפורי העבר וסיפר מתולדות מהר”מ בריסק והמשפחה והקהילה.
מהר”מ בריסק היה בעל רקע חסידי, אך כיוון שקהילת טאשנד התפללה ונהגה לפי
נוסח “אשכנז”, כרוב קהילות הונגריה, הרב קיבל על עצמו לעבור לפני התיבה לפי
נוסח אשכנז ולא ללבוש שטריימל בשבת וחג. בחתונת בנו, הצ’ייקה רב, המהר”מ
בריסק לבש את השטריימל וראשי הקהל התפעלו ממראה הרב, ועוד בחתונה
התייעצו והחליטו לאשר לרב ללכת עם שטריימל בשבת וחג.
לאחר השואה נסע הצ’ייקה רב לטאשנד. בבית הרב גרו כבר גויים. הרב ראה
שהגויים מנקים את החלונות עם נייר שכתוב עליו )הם אמרו שהנייר טוב לניקוי
החלונות(. הרב שאל אם יש להם עוד ניירות כאלה והם הראו לו ארגז שנשאר
)אחר שהם השתמשו בנייר כבר מספר שבועות(. הגויים הסכימו לתת לו את
הניירות שנותרו, מהם שוחזרו חלק גדול משו”ת מהר”מ בריסק שהוצאו לאור ע”י
הרב אליהו יצחק בריסק.
הרב סיפר שמהר”מ בריסק שמר וכיבד מאוד את ספרי הקודש שלו, הוא לא הניח
יד על הספרים, שהשתמרו באופן נדיר ונמצאים ברשות הרב, במונסי. רק במקום
אחד נמצא בספרים קנייצ’ )סימן קיפול( - במסכת עבודה זרה, שם מסופר על רבי
עקיבא שאמר בזמן שסרקו את גופו במסרקות של ברזל, שהוא רואה גופים נשרפים
ואותיות פורחות באוויר. הרב הסביר שלמילה “פורחות” שתי משמעויות – מלשון
עולות באויר ככדור פורח, ומלשון פורחות כמו פרח שנפתח ומתפתח. והרב הוסיף
שב”ה רואים שתורת מהר”מ בריסק פורחת ועולה ומתפתחת ונלמדת עד היום.
הרב אליהו יצחק בריסק עם אבא
48

49. תאריכים
ציוני דרך משמעותיים הנוגעים ליהדות הונגריה )בה הושמדו 565,000 מתוך 825,000
היהודים, הי”ד(:
1919 - עלייתו לשלטון של האדמירל מיקלוש הורטי, בראשות קבוצה ימנית
אנטישמית. גל טרור ורציחות של יהודים.
1920 - בתום מלחמת העולם הראשונה והסכם “טריאנון”, פירוק הקיסרות
האוסטרו הונגרית ואיבוד כשני שליש משטח הונגריה ואוכלוסייתה.
נובמבר 1938 - סיפוח מחדש של דרום סלובקיה להונגריה )ב 1939- סיפוח של
קרפטו-רוס(.
1938-39 - חקיקת חוקים מגבילים ליהודים, פליטים מגיעים מאוסטריה, צ’כיה
ופולין. מתחיל גיוס יהודים ומתנגדי המשטר ל”פלוגות העבודה”.
1940 - סיפוח צפון טרנסילבניה להונגריה.
יוני 1941 - הונגריה מכריזה על מלחמה נגד ברית המועצות, בריטניה וארה”ב.
אוקטובר 1942 - גל גיוס נוסף של יהודים לפלוגות העבודה. ידיעות על השמדת
יהודי פולין.
דצמבר 1942 - למעלה מ 106,000- יהודים משרתים בפלוגות העבודה. הוקם
המשרד הארצישראלי באיסטנבול לאיסוף מידע ולהגשת עזרה לפעילויות נגד
המשטר הנאצי.
1943 - שינוי לטובה של היחס לפליטים מפולין, אך עם זאת חברי 15 פלוגות עבודה
אשר נשלחות לסייע לגרמנים ביוגוסלביה נרצחים ברובם בעת נסיגת הגרמנים משם
ב 1944- .
סוף 1943 - ההונגרים מבטלים את האיסור על פעילות התנועה הציונית, שמארגנת
מחנה חורף ליד אגם Balaton . בתחילת 1944 עליה לגאלית מצומצמת לישראל.
9 1 במרץ 1944 - הצבא הגרמני כובש את הונגריה. מתחילה חובת ענידת
טלאי צהוב.
אפריל עד יוני 1944 - הקמת גטאות ליהודי קרפטו-רוס וצפון טרנסילבניה, והתחלת
גירושם והשמדתם של יהודי האזור. בנוסף, הוטלו הגבלות על יהודי דרום ומזרח
הונגריה וכן על יהודי בודפשט.
49

50. 26 ביוני 1944 - מיקלוש הורטי מורה על הפסקת גירוש יהודי הונגריה, אשר בפועל
מופסק ביולי אותה שנה.
30 ביוני 1944 - שאר יהודי הונגריה מוכנסים לגטאות. “רכבת ההצלה” של קסטנר
יוצאת מבודפשט לברגן-בלזן ולשוויץ )בשתי רכבות - באוגוסט ובדצמבר 1944 (.
אוקטובר 1944 - מיקלוש הורטי מודיע שהונגריה עוזבת את מעצמות הציר. פרנץ
סלאשי, מנהיג הפשיסטים, ראש מפלגת “צלב החץ” תופס את השלטון. יהודי
בודפשט ופלוגות העבודה מוצעדים ב”צעדות מוות” לידי הגרמנים.
13 בפברואר 1945 - שחרור הונגריה מידי הצבא הגרמני ע”י הצבא האדום.
מושגים
נאציזם: קיצור של נאציונל-סוציאליזם, כינוי לאידאולוגיה שפיתחה המפלגה
הנאציונל-סוציאליסטית )הנאצית( בגרמניה בשנות ה 20- וה 30- של המאה ה 20- .
האידיאולוגיה הנאצית כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של “גזעים” אנושיים
מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי ואף השמדה של “גזעים נחותים”, לעומת
שמירת ה”טוהר” של “הגזעים העליונים”.
גסטאפו: המשטרה החשאית של האס אס, היתה אחראית על השמדת היהודים
ועל השמירה במחנות ההשמדה.
אס אס: ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית, היה אחראי על כל מחנות
הריכוז בשטחי הכיבוש הנאצי. מפקדי ושומרי מחנות הריכוז וההשמדה היו חיילי
אס אס.
ורמאכט: הצבא הגרמני )לא כולל הוואפן אס אס(.
ועידת ואנזה: ועידה בה החליטו ראשי המשטר הנאצי על תיאום הפעולות לביצוע
“הפתרון הסופי בנוגע לשאלה היהודית”, קרי - השמדת יהודי אירופה.
הפתרון הסופי: תוכנית כללית שמטרתה היתה להשמיד כליל את כל יהודי אירופה
בדרך המהירה ביותר.
גטו: שם לרובע מוקף חומה שבו חוייבו לגור יהודי העיר.
מחנה ריכוז: מתקן כליאה רחב ידיים שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות
או קבוצות דתיות, שנכלאו ללא כל הליך משפטי. מחנה הריכוז שימש לעבודות
50

51. כפייה )מחנה עבודה(, ובמקרים אחרים - להשמדה של האסירים )מחנה השמדה(.
מחנה עבודה: שם כולל למחנות שהקימו הנאצים במהלך מלחמת העולם השניה
בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי של אדולף אייכמן. במחנות נכלאו
יהודים, צוענים, מתנגדי המשטר, הומוסקסואלים ושבויי מלחמה. מבין כל אלה
סבלו היהודים מהיחס הנוקשה ביותר.
פלוגות העבודה: פלוגות של יהודים שסופחו לסייע לצבא הגרמני, בדרך כלל בחזית,
לצרכי חפירת שוחות, פינוי הדרכים, סחיבת התותחים וכו’. מפקדי פלוגות אלה היו
מפקדי הצבא ההונגרי שעל פי רוב שיתפו פעולה עם הנאצים.
יהודי פלוגות העבודה נדרשו לעבודה פיזית קשה, ללא ביגוד או תזונה ראויים,
ופעמים רבות נרצחו על ידי הגרמנים או ההונגרים ללא כל סיבה. שם הקוד של
פלוגות העבודה בתיעוד השואה - .ZSUM
מחנה השמדה: מחנה שבו רצחו הנאצים יהודים ובני עמים אחרים באופן שיטתי.
ההשמדה במחנות התבצעה בעיקר באמצעות תאי גזים, והגופות נשרפו בקרמטוריום,
משרפות או גרילרים.
אקציה )בגרמנית: “פעולה”(: פעולה של הגסטאפו וכוחות בטחון אחרים בגטו, על
מנת לאתר, לעצור ולרכז יהודים לקראת שילוחם למחנות ריכוז, מחנות השמדה, או
מחנות לעבודה כפייה. המתנגדים למעצר בדרך כלל נורו במקום.
סלקציה )בגרמנית: “מיון”(: פעולה במחנות הריכוז ומחנות עבודה, וגם בגטאות.
בזמן אקציה לקראת שילוח למחנות, בוצע מיון בעיקר לפי גיל וכושר עבודה.
כל השאר )חולים, ילדים, זקנים ונשים( נשלחו להשמדה. הסלקציה נעשתה בדרך
כלל מיד עם הגעת טרנספורט של יהודים למחנה, והשורדים אותה נאלצו לעבור
סלקציה חוזרת מדי פעם.
טרנספורט: שילוחים מאורגנים ממחנות הריכוז למחנות ההשמדה, לרוב על פי
רשימה שנקבעה מראש.
תא גזים: במחנות ההשמדה הומתו היהודים באמצעות תאי גזים.
ציקלון בה: הגז ששימש בתאי הגזים. הגיע במיכלי מתכת בהם נשמר כגרגירי מוצק.
הגז היה גז חנק שחדר לגוף. לעתים נקרא בשגגה “ציקלון בי”.
צעדות המוות: הכינוי לתהליך הצעדתם של אסירים יהודים ממחנות ההשמדה
הגרמניים במזרח אירופה בסוף מלחמת העולם השניה לאורך קילומטרים רבים
בתוואי נסיגת הצבא הנאצי, בקור עז ותוך כדי טבח מתמיד.
51

52. הטלאי הצהוב: סימן היכר אותו היו חייבים היהודים לענוד. בדרך כלל מגן דוד
צהוב עם האות J עליו.
יודנראט: מועצות יהודיות לניהול חיי הפנים בגטאות, תחת פיקוחו של הגסטפו.
פעמים רבות נדרשו לספק לנאצים רשימות של המיועדים להישלח להשמדה.
מוזלמן: כינוי לאדם רזה מאוד ותשוש פיזית ונפשית והוא מעין שלד מהלך. כינוי
זה שימש, במחנות הריכוז באירופה הכבושה בידי הנאצים, לתיאור אסיר מורעב עד
מוות, שאינו מסוגל לעבוד יותר.
קאפו: כינויו של אסיר שהיה ממונה מטעם הנאצים על אסירים אחרים במחנות
הריכוז. חלק מהקאפואים עזרו לשוכני המחנות, אחרים היו אדישים למצוקתם והיו
כאלה שנודעו באכזריותם כלפיהם.
שמות
אדולף היטלר: הפיהרר של גרמניה הנאצית, הגה את תוכנית “הפתרון הסופי”, היה
האחראי הראשי לרדיפות היהודים ולרציחתם בשואה.
מרטין בורמן: סגנו של היטלר, אחראי לארגון “הפתרון הסופי”.
יוזף גבלס: שר התעמולה הנאצי. אחראי על התעמולה האנטישמית ברייך שהסיתה
נגד היהודים. יזם בין היתר את שריפת הספרים בליל הבדולח.
הרמן גרינג: מושל פרוסיה, שר התעופה ומקים הגסטאפו. היה בעל תפקיד מכריע
ברדיפות היהודים שקדמו להשמדתם בשואה, להחרמת רכושם ולפרעות ליל
הבדולח. היה גם בין האחראים להשמדת היהודים בשואה.
היינריך הימלר: ראש האס אס והגסטאפו, האחראי הראשי לביצוע בפועל של
השמדת היהודים בשואה.
ריינהרד היידריך: ראש הגסטאפו ולאחר מכן ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך.
המתכנן הראשי של “הפתרון הסופי” בוועידת ואנזה, ואחראי על ביצוע בפועל של
השמדת היהודים.
היינריך מילר: מפקד הגסטאפו אחרי היידריך, אחראי על השמדת היהודים
במחנות הריכוז.
אדולף אייכמן: ראש המחלקה היהודית במשרד לבטחון הרייך. אחראי לארגון
המשלוחים למחנות ההשמדה.
52

53. רודולף פרנץ הס: מפקד אושוויץ, אחראי להמתת מיליוני אנשים במחנה.
יוזף מנגלה: רופא נאצי שערך ניסויים סדיסטים באסירי אושוויץ והיה ממונה גם
על סלקציות במחנה.
מחנות
אושוויץ
מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בדרום פולין, היה הגדול במחנות ההשמדה
שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה, ובו נרצחו יותר יהודים מבכל
מקום אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב
ביותר )מיוני 1940 עד ינואר 1945 ( ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים.
באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: )ראה שרטוט סכמטי בפרק "אלבום הנצחה"(
אושוויץ I, היה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו
נרצחו כ 75,000- אינטלקטואלים פולנים וכ 15,000- שבויי מלחמה סובייטיים. שער
הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, מעליו התנוססה הכתובת “העבודה משחררת”
Arbeit macht frei( (, כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה
אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של
היהודים. המונח “אושוויץ” הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם,
לעינויים ולסבל.
אושוויץ II )בירקנאו(, בו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון וחצי
יהודים וכ 22,000- צוענים. אושוויץ II הוא המחנה המוכר בדרך כלל בשם “אושוויץ”.
המחנה הוקם כשלושה ק”מ ממערב לאושוויץ I, בכפר בז’זינקה )בירקנאו(, שפונה
מיושביו. בנייתו החלה באוקטובר 1941 . מלכתחילה נועד המחנה לאכלס את שבויי
המלחמה הסובייטיים שנפלו בידי הגרמנים במבצע ברברוסה, אך עם הפעלת
“הפתרון הסופי”, וכשהוחלט לסגור את מחנות מבצע ריינהרד )בלז’ץ, סוביבור
וטרבלינקה(, הוא הפך לאתר ההשמדה המרכזי. בכניסה היתה "רמפה" עליה עמד
ד"ר מנגלה יש"ו ומיין את המגיעים - למוות או לעבודות כפייה.
אושוויץ III )מונוביץ(, אשר פעל כמחנה עבודה עבור חברת אי גה פארבן.
מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, בהם
הועבדו יהודים בעבודות פרך.
מתחמי תאי הגזים והמשרפות היו בנויים כולם בצורה דומה: מלתחה להתפשטות-
53

54. חדר תת-קרקעי שהכיל כ 2000- מקומות, צמוד אליו תא גזים עם ראשי מקלחות
מדומים, ומשרפה שהיתה חלק מהבניין. הרעל "ציקלון בה" שוחרר מפתחים בתקרת
תא הגזים או דרך עמודי תווך שהיו בהם חורים, דרכם התפשט הגז. במשרפות II
ו- III היה תא גז אחד גדול )אחד לכל משרפה( ובמשרפות IV ו- V היו שלושה תאי
גזים קטנים יותר לכל משרפה. לאחר רצח הקורבנות בגז, היו הגופות מועברות
למשרפה. סך הכל פעלו 46 תנורי שריפה בארבעת המשרפות, הספק כל תנור היה
שלוש גופות בכ 20- דקות. לעתים, כאשר התנורים לא התגברו על עומס הגופות
המחכות לשריפה, או כאשר קרו תקלות במשרפה, היו הגופות נערמות בחצר
המשרפה ונשרפות שם במדורה.
ראוונסבריק
מחנה ראוונסבריק היה בתקופת הרייך השלישי מחנה ריכוז בחבל טמפלין שבמדינת
ברנדנבורג בגרמניה, בקרבת העיירה פירסטנברג, כ 100- ק”מ מצפון לברלין. הוא
נחשב למחנה הריכוז, שמאוחר יותר אף הפך למחנה השמדה, הגדול ביותר בגרמניה.
בספטמבר 1944 היה המחנה מלא כל כך, שלצריפים )באראקים( נוספו אוהלים
בשטח המחנה, ורבים מדייריהם לא שרדו את החורף.
באוקטובר 1944 הגיעו מספר טרנספורטים של נשים יהודיות מהונגריה ונשים,
בעיקר יהודיות, ממחנות שהיו ממזרח לנהר האודר. עקב הצפיפות הרבה והקטנת
מנות המזון התפרצו במחנה במקביל מגיפות של דיזנטריה ושל טיפוס הבהרות
שגרמו לפטירת אלפי אסירות. אחרות נשלחו לעבוד במחנות-חוץ בכל רחבי גרמניה
ופולין, ורבות מהן נשלחו להשמדה באושוויץ - בירקנאו. בסוף אותה שנה נבנו
בראוונסבריק תאי גזים וכיכר הוצאה להורג, והמחנה הפך למחנה השמדה.
באמצע ינואר 1945 הכיל המחנה, ביחד עם מחנות החוץ שלו, כ 46,100- אסירות
ויותר מ 7,800- אסירים, ואליהם נוספו בתחילת פברואר כ 11,000- אסירים נוספים
ממחנות שפונו על ידי הגרמנים. מחנה ראוונסבריק השתרע בשנת 1945 על שטח של
כ 1,700- דונם והיו לו עד 70 מחנות חוץ ברחבי הרייך ובאזורי הכיבוש, שבהם אולצו
אסירות המחנה לעבוד בתעשיית הנשק.
בתקופה שבין 5 באפריל ל 26- באפריל 1945 הצליח הצלב האדום הבינלאומי ביחד
עם הצלב האדום השבדי בהנהלת פולקה ברנדוט לפנות כ 7,500- נשים מהמחנה
לשווייץ ולשבדיה.
54

55. עם התקרבות חזית הלחימה אל המחנה במהלך חודש אפריל, התחיל האס אס
בפינויו ב 27- בחודש, ואסירי המחנה יצאו למה שנודע כצעדת המוות. מאחור נותרו
רק החולים ביותר: כ 2000- נשים, 300 גברים וכן חלק מסגל המחנה. ב 30- באפריל
הגיעו כוחות הצבא האדום לעיר פירסטנברג ושיחררו גם את אסירי המחנה שנותרו
בו. האסירים שהיו בעיצומה של צעדת המוות שוחררו בידי הצבא האדום עד 3
במאי 1945 . רבים מבין האסירים ששוחררו היו חלשים מכדי לשרוד.
מאוטהאוזן
מאוטהאוזן היה מחנה ריכוז גדול באוסטריה עילית שהוקם ב 1938- סמוך לעיירה
מאוטהאוזן, כ 20- ק”מ ממזרח ללינץ. בהמשך התרחב והפך למרכיב מרכזי בתשלובת
המחנות מאוטהאוזן-גוּזֶן. החל מ 1941- הנאצים החלו לכלוא בו יהודים רבים. מספר
הנרצחים במחנות מאוטהאוזן-גוזן מוערך בכ 300,000- איש.
משרפות במאוטהאוזן תא גזים במאוטהאוזן
55

56. גונסקירכן ) )Gunskirchen
גונסקירכן היה מחנה איסוף של יהודים מאסירי מאוטהאוזן מאז מרס 1945 .
המחנה שכן באוסטריה עילית.
המחנה הכיל שבעה צריפים לא גמורים ושני צריפים כמבני עזר. המחנה הופרד
מבחינה מנהלית מרשת מחנות מאוטהאוזן והיה מקום מאסף לאסירים יהודים
בלבד. היהודים הועברו כולם למחנה גונסקירכן בתנאים חמורים ביותר, והבידוד
התפרש בעיני האסירים כצעד לקראת רציחתם.
במחצית השניה של אפריל צופפו במחנה 20,000-17,000 אסירים שהועברו אליו
ממחנה האוהלים של מאוטהאוזן וממחנות אחרים. האסירים שלא היו מסוגלים
לצעוד הומתו בזריקות פנול בלב, והגוויות נקברו בשטחי המחנות. במחנה הראשי
המלא על גדותיו השתרר אי-סדר מוחלט. הצפיפות הגדולה ומנות המזון המוקטנות
החישו את מותם של רבים. בבית-החולים תועדו מקרים של קניבליזם. המשרפות
לא הספיקו לשרוף את כל הגוויות. קבר ענקי נכרה ליד גדר המחנה והוטמנו בו
כ 10,000- גוויות.
האסירים לא הועסקו עוד בעבודה והיו במצב של תשישות מוחלטת וקרובים
למוות. לאסירים היתה מחראה אחת ומי-שתייה חולקו ממיכל בעל קיבולת של
1,500 ליטר שהובא פעם ביום במכונית מכבי-אש למחנה. כדי לזכות בלגימה נלחמו
האסירים זה בזה ואף מכרו את מנת הלחם היומית שלהם. לצריפים דחסו כ 2500-
נפש, ובני-אדם תשושים נמחצו בלילות למוות מחמת הדוחק הרב. במקום פשטו
מגיפות טיפוס הבהרות ודיזנטריה. לרופאים מקרב האסירים לא היתה כל אפשרות
להעניק עזרה בשל העדר מוחלט של אמצעי ריפוי כלשהם. התמותה במחנה גברה
מיום ליום. מנות המזון היו קטנות אף מאלו שחולקו במחנה האוהלים. רבים ניצלו
רק הודות לתוספות זעירות של מזון מחבילות של הצלב-האדום שחולקו פעם או
פעמיים. מדי יום ביומו הגיעו למחנה משאיות, וגוויות הועמסו עליה והועברו לקבר
שנחפר ביער הסמוך. עם התגברות התמותה נחפרו בורות לקבורה בתוך השטח
המצומצם של המחנה.
ב 3- במאי הועברה השמירה על המחנה לידי יחידת משטרה מוינה. ב 4- במאי
נעלמו כל אנשי האס אס משטח המחנה. האסירים התנפלו על המחסן וחטפו
מכל הבא ליד. למחרת, ב 5- במאי, נכנסו למחנה שתי שריוניות של צבא ארצות-
הברית. האסירים פתחו את השערים והמחנה שוחרר. יחידה מחיל-הרפואה של
56

57. צבא ארצות-הברית הגיעה למקום והעבירה את החולים והגוססים לבית-חולים
ארעי בעיר ולס. גוויות רבות היו מוטלות בחוץ, הניצולים היו שלדים מכוסי כינים
ולכלוך. בעת השחרור נספרו במחנה 5,419 ניצולים, אך ערב השחרור עזבו אסירים
שמספרם אינו ידוע את שטח המחנה.
באתר המחנה נמצאו לאחר השחרור שבעה קברי אחים ובהם 1,227 שלדים. על-פי
הרישומים במחנה מתו בחודשים ינואר-מאי 24,613 אסירים. אך מספר הנספים היה
גדול בהרבה. רבים כלל לא נרשמו בספרי המחנה, מכיוון שההעברות התכופות לא
איפשרו ניהול של רישום מדוייק.
אבנזה
אֶבֶּנְזֶה היה מחנה ריכוז נאצי לעבודת כפייה, שנחשב כמחנה-מִשנה של מאוטהאוזן.
המחנה הוקם בנובמבר 1943 בקרבת העיירה אבנזה שבאוסטריה, למרגלות הרי
האלפים. אבנזה נחשב לאחד ממחנות הכפייה האכזריים ביותר. רוב האסירים,
כ 20,000- , הועבדו בו למוות. עם הקמתו היו כשליש האסירים יהודים, בהמשך,
למרות שהיהודים סבלו מהתנאים הגרועים ביותר והתמותה בקרבם היתה הגבוהה
ביותר, עלה אחוזם לכ 40%- .
מטרת עבודות הכפייה במחנה היתה חציבה ובנייה של מערכת מנהרות בצלע
ההר, שנועדו להקמת מפעל לפיתוח טילי V-2 והרכבתם. חלק קטן של המנהרות
שהושלמו היו בעומק של כמה קומות ובאורך של 250 מטר לעומק ההר, מדופנות
בבטון. עבודת החציבה והעברת הסלעים הכבדים נעשתה באופן ידני, בכל תקופות
השנה ובכל ימות השבוע, בתנאים לא הומניים של קור קיצוני, תת-תזונה ומחלות.
רוב האסירים הגיעו ממחנה מאוטהאוזן. במחנה היו 25 צריפי מגורים, שלכל אחד
מהם הוכנסו 750 אסירים. בנוסף היו במחנה בנייני מינהלה ומשרפה. למרות
הצפיפות, היה מספר האסירים גבוה מיכולת האכלוס, וחלק מהאסירים נדרשו
לשהות תחת כיפת השמים.
בתחילה נדרשו עובדי הכפייה במחנה לעבוד מ 4:30- בבוקר עד 18:00 בערב בחציבת
המנהרות והרחבתן. לאחר מספר חודשי עבודה הוחלט כי העבודה תתקיים
במשמרות במשך כל שעות היממה. גם בחודשי החורף לא נעשה כל מאמץ להגן על
האסירים מפני קור החורף האוסטרי שלמרגלות האלפים, והתמותה עלתה באופן
מתמיד. האסירים לבשו כותנות אסיר מבד דק ונעלו כפכפי עץ או הלכו יחפים,
57

58. למרות הקור, כאשר הכפכפים התפרקו. מנות המזון כללו: בבוקר חצי ליטר תחליף
קפה; בצהריים, שלושת רבעי ליטר של מים חמים המכילים קליפות תפוחי אדמה;
ובערב, 150 גרם לחם. למרות תזונה זו נדרשו האסירים לעבודה פיזית קשה
וסיזיפית. הגופות נערמו בערימות, ואחת לשלושה ימים נלקחו למשרפה. האסירים
לא הורשו ללכת לשירותים ונדרשו להמשיך לעבוד כשברקע, באופן קבוע, צחנת
הגופות וההפרשות. אסירים שלא עמדו במכסות העבודה הומתו.
בשבועות האחרונים של המלחמה עלה שיעור התמותה ל 350- מתים ביום.
הקרמטוריום לא היה מסוגל לעמוד בקצב שריפת הגופות, וגופות עירומות נערמו
מחוץ לצריף כשהן חוסמות את הקרמטוריום עצמו. כדי לצמצם את העומס נחפרה
תעלה מחוץ למחנה, והאסירים נדרשו להשליך אליה את הגופות, לשרופן
ולכסותן בסיד.
כוחות בעלות הברית הגיעו אל המחנה ב 6- במאי 1945 . עבור חלק גדול מהאסירים
היה זה מאוחר מדי, וחלקם נפטרו בשבועות שלאחר מכן עקב תת-תזונה ומחלות.
תמונות אסירים ממחנה הריכוז אבנזה בעת שחרור המחנה
58

59. צעדות המוות
צעדות המוות הוא הכינוי שניתן - הן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה והן
על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה - להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים
תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה.
במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו
כתוצאה מהתנאים הקשים בדרך.
באביב ובקיץ של 1944 , בעת שבמזרח התנהלה המתקפה הגדולה של הצבא האדום
)האופנסיבה הרוסית( ובמערב התבצעה הנחיתה הגדולה של בעלות הברית,
פתחו הגרמנים בצעדים לפינוי מחנות ריכוז והשמדה שעמדו בסכנת נפילה בידי
הצבא האדום.
ב 8- בנובמבר 1944 החלה בבודפשט אחת מצעדות המוות הגדולות ביותר שידעה
המלחמה, מעל ל 70,000- יהודים נשלחו במסע רגלי אל הגבול האוסטרי כשאנשי
משמר הונגרים מלווים אותם. אלפי יהודים נורו למוות באותה צעדה ואלפים
אחרים מתו כתוצאה מהרעב, הקור והמחלות שתקפו אותם. מגבול אוסטריה עשו
השיירות את דרכן, תחת ליווי גרמני, למחנות הריכוז השונים )מרביתם לדכאו
ומאוטהאוזן(.
במהלך החודשים האחרונים של 1944 פונו עשרות תתי-מחנות קטנים מיושביהם
והללו הועברו למחנות המרכזיים באותו האזור.
פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה. למעשה, העברת
אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר 1945 . החל מאוגוסט
1944 פונו כ 70,000- מאסירי אושוויץ ב 130- טרנספורטים ופוזרו כמעט בכל מחנות
הריכוז בגרמניה. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי הצבא האדום,
הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי
אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה. ב 18- בינואר 1945 , מספר ימים לאחר
פתיחת המתקפה הרוסית, הוחל בפינוי מהיר של כ 66,000- אסירים )רובם יהודים(
מאושוויץ ומהמחנות המסונפים לו. פינוי האסירים נעשה באנדרלמוסיה מוחלטת,
ורבים מהאסירים יכלו לנצל זאת ולהסתתר בשטחי המחנה הנטושים על מנת שלא
להצטרף לשיירות היוצאות. אולם רובם של האסירים העדיף להתפנות מן המחנה
ולא לחכות בו עד לבוא הצבא האדום.
59

60. מקורות:
ויקיפדיה; אתר המוזיאון למורשת יהדות דוברת הונגרית בצפת; ספר טאשנד
)א.פוקס(; ספר מארמרוש; פנקסי קהילות רומניה ביד ושם; תולדות היהודים
בטרנסילבניה במאה העשרים )יצחק פרי - פרידמן(; צעדות המוות 1944 - 1945
)דניאל בלטמן(.
60

61. מאקנה סלטינה
לאושוויץ ובחזרה

62. א.
אמא נולדה בעיירה אקנה סלטינה אשר בצ’כוסלובקיה, הילדה האחת עשרה מתוך
שניים עשר ילדים במשפחת פולק. שם אמה שרה לבית קירשנבאום, שם אביה
ר' בנימין צבי, ואלו שמות אחיה וקורותיהם:
דבורה ) 1910 ( נישאה לשוני קליין, נולדה להם בת רחל, כולם נרצחו בשואה; רחל
) 1912 ( נישאה לאברהם טסלר, הם לא זכו לפרי בטן ונפטרו בירושלים; לאה ) 1914 (
נישאה לאברהם שטרן, נולדו להם שני ילדים, נפטרה בניו יורק; הניה ) 1919 ( נישאה
לצבי הרשקוביץ, נולדו להם שני ילדים, נפטרה בפ”ת; שלמה ) 1922 ( נישא ליהודית,
נולדו להם שני ילדים, כולם נפטרו בנהריה; יהודה לייב ) 1924 (, נרצח באושוויץ;
אסתר ) 1926 (, נישאה לאליהו ברנשטיין, נולדו להם שני ילדים, נפטרה בפ”ת; יצחק
)איצו( ) 1929 (, נרצח באושוויץ; אמא, רבקה )רגינה, ריבצ’ו, 1931 (, נישאה לאבא,
מאיר קליין, נולדו להם שני ילדים )אחותי ואני(, גרים בירושלים; מרים ) 1934 (,
נרצחה באושוויץ )עם ההורים(.
לאביה של אמא, ר' בנימין צבי היו שני ילדים מאשתו הראשונה, פראדל: חנה גולדה
) 1906 (, אשר נישאה ליהושע רייך ושניהם נפטרו בישראל ללא ילדים, ושמואל דוד
) 1908 ( אשר נישא לרבקה. רבקה וילדיהם נרצחו בשואה, שמואל דוד נפטר
בצ’כוסלובקיה. אחרי פטירת פראדל, נישא ר' בנימין צבי לשרה, שילדה לו כאמור
סבא רבא, ר' חיים ישראל פולק סבא, ר' בנימין צבי פולק
62

63. עשרה ילדים נוספים, וגידלה את שני ילדיו
מנישואיו הראשונים. שרה, ככל הידוע,
היתה יתומה בהינשאה.
סבא של אמא מצד אביה נקרא ר' חיים
ישראל. לפי תיעוד שמצאו מלכה ויהושע
פלג בביקור שורשים באקנה סלטינה נמצא
בעיריה דיווח הלידה של בראנה, הבת של
ר' חיים ישראל פולק, נולדה ב 10- בספט'
המצבה של ר' חיים ישראל פולק
1899 , בשעה 6 בערב )הדיווח של פולק יז'רול,
מתאריך 21.9.1899 (. בנוסף, נמצא שר' חיים ישראל פולק )בן שלמה( נולד בפיירפלבה
בשנת 1854 )היה בן 45 בלידת הבת(, היה נשוי לרחל פרקש שנולדה באקנה סלטינה
בשנת 1860 )היתה בת 39 בלידת הבת(. ר' חיים ישראל נפטר בשנת 1940 באקנה
סלטינה כשאמא היתה בת 9, אצל צילי, אחת מבנותיו, אשר התגוררה בכפר סמוך.
צילי ובעלה בנימין היו אנשים אמידים, ללא ילדים, ובביתם היתה חצר גדולה.
בחזית הבית פעלו כמה חנויות, ביניהן מאפייה. אמא זוכרת שבילדותה הם הלכו
לבקר בביתה של צילי את סבא ר' חיים ישראל. בתחילה הוא התגורר כנראה
אצל בת אחרת שלו, בלנקה, אך נאלץ לשוב לאקנה סלטינה, לביתה של צילי, כי
לא היו לו תעודות. עוד זוכרת אמא שעם פטירתו, הלך אביה לשבת שבעה אצל
הדודה צילי.
עם כניסת ההונגרים אמא שמעה שלקחו את הדוד בנימין למשטרה, כי היה בעל
רכוש רב, גזלו את כספו והרגו אותו. עוד היא זוכרת כי אחרי המקרה קיבלה אמה
שרה מידיה של צילי מעיל מיוחד, בו תפרה כיסים פנימיים ואליהם הכניסה חפצי
ערך רבים, אך אין לדעת לידי מי הגיע המעיל.
ב.
למשפחה ברוכת הילדים לא היו אמצעים רבים והם חיו בצניעות, תוך הסתפקות
בקיים. למרות המשפחה הגדולה לא היו בבית בו זמנית יותר משישה ילדים. ארבעה
מהאחים היו נשואים וכך גם שתיים מהאחיות - חנה גולדה ורחל גרו ברומניה,
בטימישוארה. שתי האחיות הניה ואסתי, יצאו אף הן מהבית בעקבות עבודתן
כתופרות וחיו בבודפשט. לאחר שהן עזבו, נותרו בבית ארבעה ילדים.
האח יהודה לייב הלך עם אחיו הקטן, יצחק, לחפש מקורות פרנסה, כי באותה
63

64. תקופה יהודים התקשו למצוא מקומות עבודה. האחים עשו משלוחי תפוחי עץ
ועבודות שונות.
למרות פער הגילים הגדול בין אמא לאחיותיה ואחיה, הם היו ביחסים קרובים, אך
קירבה יתרה היתה לה לאחותה הקטנה ממנה, מרים, איתה נשארה בבית. לדבריה,
האחים שגרו מחוץ לבית לא תמיד הגיעו לחגוג עימם את החגים כי היו רחוקים
והדירה בה חיו ההורים לא היתה גדולה.
רוב הדודים לא גרו בסביבה, אלא בסלובקיה ובהונגריה, מלבד שתי דודות של
האבא ודודה אחת של האמא שגרו בקרבת מקום. הקשר לציונות היה רופף למדי,
למרות שמול ביתם שכן סניף של תנועת הנוער בית”ר, אליו הלכה אמא מדי פעם.
בנוסף, היא זוכרת חברה שעלתה עם משפחתה לארץ בגיל צעיר.
ג.
הילדים למדו בבית ספר רגיל, כללי, כמו רוב היהודים, ואחרי הלימודים שיחקו
בבית ובחצר עם האחים ועם ילדי השכנים היהודים והגויים כאחד. אמא מספרת
שבקושי היתה לה בובה אחת אך היא וחברותיה לא חשו בחסרונם של צעצועים
ושיחקו להנאתן בחבל ובקלאס, בהכנת עוגות בבוץ, במשחק חמש אבנים עם חלקי
עצם ובשאר משחקי ילדים. לעיתים בשעות הפנאי, ולבקשת ההורים, אמא כתבה
מכתבים לאחיותיה שגרו רחוק.
אביה, ר' בנימין צבי, עבד כסוחר פרות
וסוסים. במסגרת עבודתו הלך ליריד,
קנה ומכר, וכן היה בעל עגלה וסוס
איתם הוביל את מה שנדרש לכלכלת
הבית: בשר מבית המטבחיים, עצים
להסקה, ואף ביצע הובלות לאחרים.
האבא היה על פי רוב בבית, למעט
מקרים בהם נסע לקנות ולסחור.
הוא לחם במלחמת העולם הראשונה
בצבא ההונגרי ונפל בשבי הרוסים
למשך כארבע שנים. אמה שרה לא
עבדה. ההורים דאגו לחינוך טוב של
הילדים - הם הקפידו שידברו בנימוס
סבתא שרה פולק ושלוש מבנותיה
64

65. למבוגרים מהם, שיעזרו למי שנצרך וכן שיסייעו בעבודות הבית.
משפחת פולק היתה משפחה דתית טיפוסית בעיירה, שומרת כשרות, חברה ומתפללת
בבית הכנסת. האחים למדו ב”חיידר”, וגם הבנות הלכו ל”חיידר” ללמוד ולהתפלל.
בתקופת אמא, כשלא התקיימו לימודים בבית הספר, היא למדה בבית. התמונה
היחידה ששרדה מאותה תקופה הוכנה ביוזמת הסבתא שרה ונשלחה כנראה
לסבא, בעת ששהה בשבי. בבית הספר הכללי בו למדה אמא היו בכיתתה רק ארבע
בנות לא יהודיות מתוך 40 תלמידים. הבנים והבנות למדו יחד, אך ישבו בשורות
נפרדות. על הילדים היה לשבת בשקט מוחלט כשידיהם משולבות מאחורי הגב.
הם למדו קריאה, כתיבה, חשבון והיסטוריה כששפת הלימוד משתנה לפי חילופי
השלטון: בכיתה א’ למדו בצ’כית, בכיתה ב’ עברו ללמוד באוקראינית וכשנכנסו
ההונגרים לעיירה עברו ללמוד בהונגרית. אמא זוכרת כי מנהלת בית הספר היתה
אישה טובה והיא נהגה לשחק עם ילדיה שגרו בשכנות. את האוקראינים היא
זוכרת לרעה, ומציינת שלא אהבו את היהודים והציקו להם. המורים הובאו מחוץ
לאזור, והיו מרוחקים מהילדים. רובם היו גויים, ורק מורה אחת היתה יהודייה
ולימדה אותם לימודי דת פעם בשבוע.
כשההונגרים נכנסו לעיירה הם הכריחו את הילדים לכתוב ולהדליק אש בשבת.
בתקופה זו ביקשו בבית הספר שגם בבית ידברו הונגרית אך הונגרית היתה שפה
קשה ובביתם דיברו יידיש. בילדותה, גם שכניהם הגויים נהגו לדבר יידיש. מחופשת
הפסח של 1944 הם כבר לא חזרו ללמוד בבית הספר ולכן אמא לא סיימה מעולם
את כיתה ז’ )היא לא הפסיקה לציין את צערה על כך(.
ד.
לפני השתלטות ההונגרים על העיירה הקשר עם השכנים הגויים היה טוב ועם כמה
מהם אף התפתחו יחסי חברות של ממש, אך לאחר חילופי השלטונות המצב השתנה
והחלו התנכלויות אנטישמיות. אמא מספרת שכילדה לא נחשפה אליהן במלוא
היקפן, אך היא זוכרת שנהגו להקניט אותה ולומר לה ללכת לפלסטינה.
הסבא ר' בנימין צבי נאלץ להתייצב מדי שבוע במשטרה כיוון שנחשד כפולני, בשל
שם משפחתו - פולק - שהיה שם נפוץ גם בקרב הפולנים ואם כך הוא אינו זכאי
לאזרחות מקומית. הסב ניסה לשכנע את הרשויות שגם הוריו והורי הוריו גרו באזור
זה שנים רבות אך ככל הנראה לא היתה במשפחה אזרחות מסודרת ולכן המשיכו
לדרוש ממנו התייצבות שבועית בתחנת המשטרה.
65

66. לפני חג הפסח היהודים נאלצו לענוד טלאי צהוב ונאסר עליהם לצאת מהבתים
אחרי שש בערב. בערב החג אמא ובני המשפחה היו בבית אך האווירה היתה
מתוחה. למרות שההורים הקפידו לא לערב את הילדים, הם בכל זאת קלטו שיחות
וחצאי משפטים הנוגעים למצב היהודים שהלך והידרדר. אמא זוכרת שפעם אחת
שמעה את אביה מדבר עם שכן על האפשרות שיפרידו את המשפחות... האחות
הקטנה מרים ביקשה שאם זה אכן יקרה, היא מבקשת להשאר עם האמא.
יום לאחר הפסח הכריזו על ייסוד הגטו בעיירה. אמא ומשפחתה נשארו בביתם
שהיה כלול בתחום הגטו )רחוב נירפה NIRFA 5 (. לביתם צורפו משפחות נוספות
והצפיפות נעשתה קשה מיום ליום במיוחד לאור העובדה שהם נאלצו להשאר בבית
רוב הזמן, בעוד השירותים בחצר... כך זה נמשך כשלושה שבועות.
בתקופה זו לא ידעו בני המשפחה את מצב האחים לאשורו 1. הניה גרה בבודפשט
ולא יכלו לברר מה עלה בגורלה 2.
לאחר שלושה שבועות קשים הודיעו להם בערב שבת שלמחרת בשעה עשר בבוקר
כולם צריכים להתייצב בשדה מסויים. היהודים לקחו איתם את האוכל של שבת,
ונשארו בשדה עד מוצאי שבת. בזמן הזה הם אכלו את מה שיכלו. בערב הכניסו
אותם לבית הספר, ובלילה ישבו על הרצפה הקרה, מתקשים להירדם וחוששים
מפני הלא נודע. למחרת בבוקר העלו אותם על קרונות משא בדרך לאושוויץ. הכל
קרה מאוד מהר...
למרות שבתחילה הורשו לקחת איתם חבילות ובהן כמה דברים מן הבית, כשעלו
לרכבת נאסר עליהם לעלות עם חפציהם המעטים. אמא לקחה איתה את התעודות
שלה מבית הספר. כשלקחו לה אותן היא שאלה בתמימות “למה? מה תעשו עם
תעודותי?”, ונענתה שלא תזדקק להם עוד.
הקרונות היו מלאים עד אפס מקום. לא היה מקום לשום תזוזה מיותרת. היו בקרון
דלי מים לשתיה, סיר לצרכים, וחלון קטן וגבוה - פתח האיוורור היחידי לקרון כולו.
בקרון היה צפוף מאוד ורועש. אמא לא זוכרת דיבורים מיוחדים בקרון, אם מפני
שהיתה ילדה, וניסתה לשחק עם אחותה או מפני ההלם והשיתוק שאחזו בנוסעי
הקרון וגרמו לשתיקתם. היא זוכרת שמישהו אמר שעוברים ליד קאשו ) .)Kosice
כשעלו לטרנספורט חשבו עדיין שמדובר בפינוי לצורך עבודה, ואביה אמר שאם זה
1. יהודה לייב נלקח ל-לבנטה ) LEVENTE (, מעין גדנ”ע, צבא לנערים. הקשר עם שאר האחים ניתק.
2. רק מאוחר יותר נודע כי גם אותה לקחו למחנות, ואמא פגשה בה בדרך חזרה לאחר השואה.
66

67. הכניסה לאושוויץ בירקנאו - "העבודה משחררת" גדר מחנה אושוויץ
המצב, הוא יעבוד גם בשביל הבנות, כדי שישארו יחד. אך האמת היתה רחוקה
משחשבו. הטרנספורט של משפחת אמא יצא ביום ראשון בבוקר והגיע כעבור
יומיים לאושוויץ בערב, בתאריך 16.5.1944 , אור לכ”ד באייר תש”ד 3.
ה.
בהגיע הקרון לאושוויץ בירקנאו )ראה שרטוט סכמטי של המחנה בפרק
"אלבום הנצחה"( הוא הואר בפרוז’קטורים חזקים וניתנה הוראה להשאיר את
כל הציוד בקרון. בוצעה הפרדה בין נשים לגברים, ובשלב זה הם ראו מרחוק,
ובפעם האחרונה, את אבא והאחים, מהם נפרדו, ללא תכנון, לנצח. האבא,
בן 64 , לא נחשב כשיר לעבודות הפרך. בהמשך אמא ראתה מרחוק את יהודה
לייב, ושמעה שגם יצחק עדיין חי, אך לא זכתה ליותר מכך. מי שלא יכול היה ללכת
התבקש להמתין להסעה. ההסעה שהגיעה לקחה אותם ישירות, כך התברר בהמשך,
לקרמטוריום. אמא, שעמדה עם אמה ואחותה, היתה מפוחדת ורעדה מקור... לפתע
היא נשלחה לצד אחד והן לצד השני. רק מאוחר יותר הבינה שמי שעמד על ה"רמפה"
ודן אותה לחיים ואותן למוות בתאי הגז ובקרמטוריום היה ד”ר מנגלה, יש”ו. וכך,
ל לא כל הכנה מוקדמת, בהיותה בת 13 בלבד נותרה לבדה... לגמרי לבדה... אמא
3. לפי “ספר מארמרוש” המתעד את הסביבה ואת העיירה ועל פי ספרי מחקר נוספים, גטו סלאטפינא חוסל
ויושביו הועברו לאושוויץ בשני משלוחים: בשבת קודש כ”ז באייר תש”ד ) 20.5.44 ( וביום שלישי שלאחריו ) 23.5.44 (.
לפי עדות אמא הם שולחו מהגטו במועד מוקדם יותר ויצאו מהגטו כבר בשבת קודש כ’ באייר ) 13.5.44 (, שהו
בבית ספר מקומי עד יום ראשון בבוקר, ואז הועלו לקרונות הבקר שהובילו אותם לאושוויץ, לשם הגיעו כאמור,
כעבור יומיים. הורי אמא ואחותה הצעירה מרים נהרגו למחרת, כ”ד באייר, או ב’ בסיוון לפי הגירסה השנייה.
מבירור מקיף נוסף, נמצאו תימוכין לתאריך המאוחר יותר, החל בדיוק שבוע לאחר התאריך המתועד במשפחה.
יתכן והפער המדוייק של שבוע. מסביר את מקור הטעות.
67

68. לא יודעת להסביר מי אמר לה ומתי שתשקר בנוגע לגילה הצעיר ותאמר שהיא
בת 17 , אבל כך עשתה ומכיוון שנראתה גדולה מכפי גילה הכניסו אותה לבלוק עם
בנות אחרות מעל גיל 16 .
אמא מספרת שראתה אש בכל מקום. בתמימות של ילדה חשבה שמדובר במדורות
ופחדה שיזרקו אותה למדורה, היא לא ידעה - ואף לא יכלה לנחש - את מהותן
וטיבן. בבוקר הבחינה שאמנם היו מדורות בקרבת מקום, אשר שימשו לשריפת
חפצים שנלקחו מהיהודים שהגיעו, כגון טליתות וכו’. בשלב זה עוד לא נחשפה
למשרפות הקרמטוריום.
אמא מספרת שהיא, כילדה בת 13 , לא פחדה מעבודה, אך לא שיערה את הצפוי
לה. בסופו של דבר העבודה ופגישתה עם אחותה אלו שני הדברים שאיפשרו
את הצלתה.
אמא, הנערות והנשים נלקחו לאחד האולמות. הן התבקשו להוריד את הבגדים
ולהשאירם שם. היתה פאניקה ונשמעו צרחות וכדי להרגיע את הנערות לקחו אחת
מהן, גילחו את שערותיה, העבירו אותה במקלחת, הלבישו אותה והחזירו אותה
אל חברותיה.
הוסבר שהן צפויות לעבור תהליך דומה. הנערות נרגעו, השתרר שקט, וכל אחת
עשתה את מה שציוו עליה. גם את הנעליים הן היו צריכות לשטוף, לוודא שלא
מוחבא בהן דבר.
אמא היתה בודדה ומלבד נערות מבוגרות ממנה שהכירה מהעיירה, לא מצאה שם
את בנות גילה )שכבר לא היו בין החיים(. לאחר המקלחת הן קיבלו בגד, שבדרך
כלל לא התאים בגודלו ובמידתו לנערה שקיבלה אותו. על הבגד היה תפור צלב
לבן על הגב, וחתיכת בד עם מספר.
הנערות הבינו את ההוראות שקיבלו, שכן יידיש קרובה לגרמנית.
אמא הועברה לבלוק של מחנה הצוענים )מחנה E ב- BII ( ובו נשארה כ 12- ימים.
מכיוון שנשארה לבדה והיתה בהלם, היא קיבלה את הדבר בשקט, כי לא היה
בפני מי לעשות מזה עניין או להתלונן. הצוענים הביאו לעצמם את האוכל והם
היו בבלוק עם משפחותיהם. הם היו לבושים יפה וצחקו ולעגו על היהודים. בבוקר
האסירות קיבלו חתיכה קטנה של לחם עם קצת מרגרינה. בצהריים, כל שישה
קיבלו אוכל כלשהו, “מרק” שחור סמיך, בצלחת אדומה, וללא כפות. כל אחת
היתה צריכה לשתות מהצלחת בתורה ובמקביל בחנה בקפידה את הלגימה של
השותפות לצלחת. אמא לא היתה מפונקת, ובעיקר לא היתה לה ברירה. בערב
68

69. הן קיבלו שוב את השאריות מהבוקר. באחד
הימים הביאו למחנה נשים נוספות, מהאזור בו
גרה אחותה דבורה ומשפחתה )מאונגוואר/אוש
הורוד - OOSH HOROD (. פתאום מישהי אמרה
לה שאחותה לאה, לנקה, נמצאת ביניהן. אמא
ניגשה לשם בהתרגשות ובאמת פגשה את לנקה.
אמא החלה לבכות ולנקה שאלה “למה את
בוכה? למה לא הלכת עם אמא?”, היא עוד לא
ידעה בשלב זה מה קרה להן. לאחר זמן מה
אמא נרגעה, והאחיות נשארו מאז יחד. לנקה
רחל בת דבורה קליין )פולק( הי"ד
היתה כבת 28 , ולא היתה נשואה עדיין. היא הלכה לסייע לאחות דבורה שנשארה
עם בתה, רחל, לאחר שבעלה נלקח למחנות הכפייה. הבת רחל היתה ילדה חכמה
והשכנים הגויים הציעו לדבורה לשמור על הילדה, עד שיבואו ימים טובים יותר.
הבת סירבה ואמרה שאם אמה הולכת ל”נע ונד” )נדודים(, היא הולכת איתה.
כך הגיעו שתיהן לאושוויץ, אל סופן המר. יתכן כי אם הילדה היתה נשארת אצל
השכנים היתה נשארת בחיים אך מבחינה נפשית היא לא היתה מסוגלת לעמוד
בפרידה מאמה. כך עלו על המוקד אם וילדתה, על לא עוול בכפן, הי”ד.
את לנקה רצו לקחת לטרנספורט מסויים, אך היא ביקשה מה”בלוקרטעסטה”
)אחראית הבלוק( שלא תשלח אותה. תחילה היא צעקה עליה ואמרה שגם את
אחותה היא העלתה על טרנספורט דומה אבל לבסוף בכל זאת השאירה אותה
במחנה. היא היתה סלובקית וכעסה על כך שהיהודים ידעו על מה שקורה כבר
שנים ולא הזהירו את כולם מפני מחנות ההשמדה.
ו.
אחרי שלושה שבועות אמא ואחותה לנקה הועברו למחנה C )צה( 4 ב- .BII
באחד הלילות לנקה יצאה החוצה לשמירה ושאלה את אחד השומרים האחרים
היכן ההורים והילדים שהופרדו מהם בזמן ההגעה? השומר סימן באצבעו לעבר
הקרמטוריום והעשן העולה ממנו ואמר לה ביובש “הם שם”. הוא התפלא שהם
4. מחנה C היה קרוב למחנה שבו היו אסירים מצ’כיה, ובעיקר אמהות ובנות, “פמיליאן לאגר”. במחנה זה ראתה
אמא ילדה בגילה של אחותה הקטנה, מרים, שהיתה שם עם אמה ועם אחיה התאום. משפחה זו התחבאה בלול
תרנגולות, אך נתפסה והגיעה לאושוויץ. אמא שמעה שהילדה הצליחה לחזור מאושוויץ בחיים.
69

70. הדס, על פסי הרכבת בכניסה לאושוויץ בירקנאו
הדס ליד שרידי בלוק 3 בו שהתה אמא קרון להובלת בקר
ששימש להעברת היהודים לאושוויץ
70

71. האמינו לסיפורים ולהבטחות שקיבלו עם הגיעם לאושוויץ על כך שיפגשו את
ההורים והאחים כעבור כמה ימים. המקום בו ישנו היה קרוב לקרמטוריום, הן
הריחו את העשן, הנושא ריח של בשר חרוך, ראו את המשלוחים המגיעים לשם,
והבינו את מה ש”ניסו לא להבין”. כשהאחיות היו במחנה C הן שמעו שלקחו ושרפו
את כל הצוענים שהיו במחנה E עם אמא.
בבלוק 3 במחנה BII C )שהיה של בנות עד גיל 17 ( הבנות ישנו על דרגשי עץ,
12 על כל דרגש. האחראית )ה”בלוקרטעסטה”( של בלוק 3 אמרה להן כל הזמן
שמוכרחים לצאת לעבודות, שאם לא כן - יש סלקציות ומי שלא עובדת מסכנת את
עצמה. היא היתה קשוחה, אך הצילה אותן, ודאגה בעצמה לעבודות שונות - לנקות
את השירותים במחנה, לעבוד בשדה ולהוציא כרוב וקולרבי, להוציא את גרגרי
החיטה בשדה, לגרוס אבנים לחצץ )העבודה הקשה ביותר, שבוצעה בחום השמש(,
וכל עבודה נוספת שהצליחה למצוא. בכל זאת, בתקופת השהות בבלוק 3 היו שתי
סלקציות, אך בגלל שהן היו בעבודות ונראו בריאות, לא לקחו אף אחת מהן.
בתקופת המחנות אמא היתה אומרת “מודה אני” ומתפללת את מה שידעה בעל
פה, שכן לא היה לה שם סידור תפילה. לקראת יום כיפור אמא ולנקה החליטו
לצום, אך בגלל הנסיבות הן שכחו שהצום מתחיל בערב. הן אכלו בערב וצמו
למחרת במשך כל היום, בהיותן בעבודות חוץ.
לאחר כחודשיים היתה סלקציה נוספת, כשיצאו למחנה העבודה. זה היה ביוני/
יולי 1944 . אמא לא הרגישה טוב וראתה שחור בעיניים, אחותה לנקה שהכירה את
ה”שטובנזן” )האחראית על חלק מהבלוק( הצליחה להשיג עבורה חתיכת לחם וכך
אמא התאוששה.
בבירקנאו קיבלו האחיות מספר שהוטבע על זרוען, בעזרת “עט” עם נקודות. אמא
קיבלה את המספר 9113A ולנקה את המספר 9112A . בהיותן במחנה BIB אחת
הבנות חלתה בסקרלטינה )שנית( וכל הבנות הועברו לזמן קצר לבידוד במחנה .BIA
ממחנה BIB הבנות הוסעו במשאית חצי פתוחה, דרך העיר אושוויץ, לכפר כלשהו,
שם הן נדרשו לחפור מחפורות לתותחים ולטנקים של הגרמנים. העבודה עם הטורייה
היתה קשה מאוד לבנות, שכן האדמה שם היתה צהובה וקשה. בעבודה זו השגיחו
עליהן חיילי ורמאכט, שבחלקם היו מבוגרים ואנושיים יותר מחייל האס אס. אחד
החיילים המבוגרים שאל את אמא בת כמה היא וכשאמרה את גילה האמיתי הוא
ריחם עליה ואמר שיש לו נכדה בגילה. הוא עזר לאמא בעבודה הקשה עם הטורייה,
ובהזדמנות אחרת אף הביא לה סנדוויץ’. באחת הנסיעות למקום החפירות הן עברו
71

72. דרגש עץ במחנה ראוונסבריק המספר שהוטבע על זרועה של אמא
ליד בית חרושת לצינורות שהכינו ממלט, שם עבדו בחורים יהודים. בהתקרבם
לבית החרושת הן ביקשו מהנהג שיאט את הרכב וכל אחת חיפשה קרובים מבין
הבחורים. לנקה אמרה לאמא “כל אחד מוצא קרובים ורק אנחנו לא מוצאות”.
לפתע, בצידו השני של בית החרושת הן הבחינו במשאית ועליה קבוצת בחורים,
בעודן מביטות לכיוון המשאית נשמעה צעקה “רבקה!!” )הוא לא הבחין בלנקה(.
שתי האחיות זיהו מיד את אחיהן יהודה לייב אך לא הספיקו להחליף איתו יותר
מכמה מילים. כך הן ראו אותו עוד פעמיים או שלוש. במפגש האחרון סיפר להן
שהאבא לא נמצא איתם, אבל האח יצחק עובד בפנים, בתוך המחנה. מאז לא נראו
האחים, ולא זכו לחזור משם, הי”ד.
באושוויץ היה מחנה שנקרא “קנדה” ובו מיינו הבנות בגדים ש”הושארו” על ידי
האנשים והנשים שהובאו לאושוויץ. הבגדים היו במצב טוב יחסית ולפעמים נמצא
שתפרו לתוך המעילים תכשיטים וחפצי ערך שרצו להסתיר מהגרמנים. הבנות
מ”קנדה” שיתפו פעולה עם בנות שיצאו בתוקף עבודתן מחוץ למחנה הריכוז, כדי
למכור את הבגדים לכפריים מקומיים ולקבל תמורתם אוכל או מוצרים אחרים
שנדרשו. לנקה היתה בין הפעילות במסחר זה, דבר שאיפשר לאמא וללנקה לשפר
את איכות ה”מזון” ממנו היו אמורות להתקיים. פעם קיבלו תפוח אדמה עם לבן,
פעם חצי לחם לבן עם חמאה, ומעדנים נוספים כגון אלה. כמובן שהיה צורך
להתחלק ב”שלל” עם הבנות שהביאו את הבגדים מ”קנדה”. פעילויות אלו לא היו
חוקיות, ואם מישהי התגלתה כ”סוחרת”, גורלה היה רע ומר. למזלן של האחיות,
חיילי הורמאכט לא הפריעו למסחר בצורה עקבית אך לפעמים ערכו על הבנות
חיפוש, ופעם אחת אף נפל על הרצפה כל ה”שלל”... למזלן של הבנות הם יצאו
ב”זול” ממקרה זה. הבנות המשיכו לסחור, כי זה מה שחיזק אותן ונתן להן כוח
72