1. אובייקטיביזם שיפוטי
מאת דפנה מאור ואיתן אבריאל
"הכלכלנים הם
אלה שמייצרים
את המשברים"
שכר מינימום? רע; רגולציה? רע מאוד; קפיטליזם?
מעולה, במיוחד לעניים; והממשלה? מוטב שתתעסק
בלתפוס פושעים ותניח לכלכלה. את הרעיונות האלה
ועוד רבים מסוגם מקדם ירון ברוק, ישראלי־אמריקאי
שעומד כיום בראש מכון איין ראנד. בראיון
הוא מסביר למה האידאולוגיה
למגזין
הקיצונית שניסחה הסופרת השנויה במחלוקת בשנות
ה־05 היא בדיוק מה שדרוש לאנושות כיום. בימין
האמריקאי יש מי שמקשיב ומיישם
ה
סופרת איין ראנד הלכה לעולמה לפני 13 שנה, אולם המורשת שלה לא דעכה מעולם. הרומן
הדרמטי, “מרד הנפילים”, שפרסמה ב־7591, עדיין נמכר מדי שנה במאות אלפי עותקים,
למרות שהוא אחד הרומנים הארוכים ביותר שנכתבו אי פעם, ואף שעלילתו הנפתלת, שכורכת
רומן אהבים משולש ומרובע, מתח ואלימות, תעלומות בלשיות והמון נאומים פוליטיים, נקראת
כיום קצת כמו רומן למשרתות. בשנות ה־09 דורג “מרד הנפילים” במקום השני ברשימת הספרים
המשפיעים ביותר בהיסטוריה, אחרי התנ”ך כמובן, בסקר שערכה ספריית הקונגרס של ארצות הברית.
ראנד עצמה, ילידת רוסיה שנמלטה מארצה לאחר המהפכה הקומוניסטית, נהפכה באמריקה למנהיגתה
של תנועה רוחנית חדשה ונחשבת כיום לאחד המאורות הגדולים של התנועה השמרנית בארצות הברית.
הפילוסופיה שהגתה ראנד, ושאותה כינתה “אובייקטיביזם”, מעלה על נס את חופש הפרט ואת אי
ההתערבות הממשלתית, ורואה באנוכיות ערך עליון. היא סחפה אחריה יזמים, אנשי עסקים, פוליטיקאים
וכלכלנים - בהם, למשל, אחד האנשים המשפיעים ביותר על כלכלת העולם בעשורים האחרונים,
יו”ר הבנק הפדרלי לשעבר, אלן גרינספאן. בשנים שלאחר המשבר של 8002, כאשר גברה ההתערבות
הממשלתית בארצות הברית ובמדינות אחרות, נהנתה תורה זו מתנופה מחודשת.
אחד הגופים העיקריים שמקדמים את פילוסופיית האובייקטיביזם של ראנד הוא מכון איין ראנד הפועל
בארצות הברית ובמדינות אחרות בעולם, ושבראשו עומד כיום הכלכלן הישראלי ד”ר ירון ברוק. מאז
הקמתו ב־5891, פועל המכון בדרכים שונות כדי להציג את רעיונותיה של ראנד לקהלים חדשים, בהם גם
תלמידי בתי ספר תיכוניים בארצות הברית, להם מחלק המכון מדי שנה כ־004 אלף עותקים מספריה של
ראנד. כמו כן מממן הארגון את הקמתם של מועדוני סטודנטים באוניברסיטאות בארצות הברית ותומך
בפרופסורים שמקדמים את רעיונות האובייקטיביזם.
במסגרת ביקור שערך בישראל בחודש שעבר שוחח ברוק, המכהן כנשיא המכון מאז שנת 0002, עם
מגזין “ :TheMarkerהמטרה שלנו היא לקדם את הפילוסופיה של איין ראנד בתרבות האמריקאית
ובתרבות העולמית”, הוא אומר. “יש לנו כ־003 פרופסורים שמלמדים את איין ראנד. זה ייקח זמן, אבל
פסל אטלס
במרכז רוקפלר בניו יורק
84 12.2013 TheMarker Magazineצילום: פליקר
3102.21 TheMarker Magazine
94
2. אובייקטיביזם שיפוטי
בסופו של דבר נשפיע גם בעולם הפוליטי”.
קשה להישאר שווה נפש מול ברוק. כאשר הוא מתאר את המבנה
החברתי והפוליטי האידאלי לתפיסתו, או מסביר מדוע כל הכלכלנים
טעו ביחס לגורמים למשבר של 8002, הוא נשמע מנותק מהמציאות;
כשהוא מסביר מדוע הרגולציה היא שורש הרע, במיוחד כשהיא מוטלת
על מערכת הבנקאות, וקובע כי הקפיטליזם טוב לעניים, מתלווה
לדברים טעם לוואי מריר של פטרונות ותאוות בצע. ואולם למרות
שדבריו צורמים לאוזן ומעוררים אי נוחות גדולה, חשוב להקשיב
להם. אלה, אחרי הכל, הרעיונות שמפעפעים בשנים האחרונות לתוך
המערכת הפוליטית האמריקאית, דרך גורמים שונים בימין הפוליטי
שם - מהתנועה העממית “מסיבת התה” ועד למנהיגי הקונגרס.
ביסוד הפילוסופיה של ראנד עומדת התפיסה שלפיה המציאות
קיימת כמוחלט אובייקטיבי, ושהמוח האנושי, באמצעות ההיגיון, הוא
האמצעי לתפוס את המציאות הזו. מוסר, על פי תפיסה זו, צריך
להיות מבוסס על היגיון מוחלט ולא על אמונה, גחמה שרירותית או
רגש. ראנד היתה מתנגדת נחרצת לאלטרואיזם - הרעיון שאנשים
צריכים לפעול למען זולתם. לשיטתה, הקרבה עצמית למען
אחרים היא שורש כל רע, ולאדם אסור לעבוד אלא
רק למען עצמו ואושרו האישי. מודל מדינת
הרווחה הוא אסון שמוביל את החברה המערבית
לקולקטיביזם, אמרה ראנד, שהתנגדה למסים
ולכל צורה של פיקוח, והטיפה להפרדה
מוחלטת בין המדינה והכלכלה, ממש כמו
הפרדת המדינה מהדת הנהוגה בארצות
הברית.
רעיונות פרובוקטיביים כאלה גררו
בשנות ה־05 האשמות קשות נגד
ראנד, בהן ניסיון לקעקע את אמונותיה
הבסיסיות ביותר של החברה האמריקאית.
איזה עולם הייתם רוצים לראות?
“אנחנו רוצים לראות עולם שבו הפרט לוקח
על עצמו את האחריות המוסרית לחיות את חייו
בדרך הכי טובה שבה הוא יכול לחיות אותם. למצות
את הפוטנציאל המלא שלו כבן אדם, כחיה אנושית. זה עולם
שבו אנשים מקדמים את האושר העצמאי שלהם. המיקוד הוא על
האינדיבידואל”.
כמו שתאצ’ר אמרה שאין דבר כזה, חברה, אלא רק
אינדיבידואלים?
“נכון, יש רק אינדיבידואלים. ומה שאני רוצה הוא ליצור חברה
שלא מכריחה אנשים לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות, חברה
שבה אין כפייה, אין כוח, לא משתמשים באקדחים ובכוח פיזי כדי
למנוע מבני אדם לעשות מה שהם חושבים שטוב בשבילם. כמובן, כל
עוד הם לא פוגעים באנשים”.
אבל הגדרת הפגיעה יכולה להיות שונה מאדם לאדם.
“אנחנו מדברים על פגיעה פיזית ברכוש שלך ובעצמך - כוח פיזי
או רמאות. זה שאני מפטר אותך זה לא פגיעה. זה שאני לא נותן
מזון חינם, גם זה לא פגיעה. אם אני מונע ממך בכוח לקחת עבודה,
זו פגיעה, וזה מה שממשלה עושה. הנה דוגמה קטנה: שכר מינימום
זה מישהו שמחזיק אותך ומונע ממך לקבל עבודה. אני מוכן לעבוד
תמורת 5 דולרים לשעה, ואני מכיר הרבה אנשים שהיו נותנים לי
עבודה ב־5 דולרים לשעה, אבל הם לא ייתנו לי אותה כי אם יעשו
זאת הם ילכו לכלא. הממשלה לוקחת אזיקים ומונעת ממני לקבל את
העבודה הזו, ובכך היא מונעת ממני, בכוח, לעשות משהו שיקדם את
האושר שלי, כי האנשים שיושבים בה חושבים שהם יודעים מה טוב
בשבילי יותר טוב משאני יודע מה טוב בשבילי”.
מה לגבי מקרה שבו חבורת עובדים מתאגדת ומנהלת משא
ומתן עם מעסיק, אבל יש חוק שאוסר על משא ומתן קיבוצי לשכר,
05 12.2013 TheMarker Magazineצילום: מכון איין ראנד
"שכר מינימום
זה מישהו
שמחזיק אותך
ומונע ממך
לקבל עבודה.
אני מוכן לעבוד
תמורת 5 דולרים
לשעה, אבל
הממשלה לוקחת
אזיקים ומונעת
ממני לקבל את
העבודה הזו.
בכך היא מונעת
ממני, בכוח,
לעשות משהו
שיקדם את
האושר שלי"
כמו בוויסקונסין. האם זו אינה כפייה?
“אני לא מגן על מה שיש בארצות
הברית, אבל הנקודה היא כזו: אם אתם
עובדים שלי ואתם מתארגנים ביחד
בשביל זה, אז בכיף, אבל אני גם יכול
לפטר אתכם וללכת למישהו שלא רוצה
להתאגד. כיום בארצות הברית אי אפשר
לעשות את זה על פי חוק. לתת כוח פיזי
לאיגוד על פני המעביד, זה לא צודק”.
ברוק יכול לשמוח, אולי: מאז שראנד
פרסמה את ספריה ירד שיעור העובדים
המאוגדים בארצות הברית מ־%53
ל־%3.11 בסוף 2102. באירופה, הנוטה
יותר לרווחה והגנה על עובדים, השיעור
הוא %52 - נמוך יותר מאשר בישראל,
שבה %82 מהשכירים מיוצגים בוועדי
עובדים. ואולם המלחמה בהתאגדויות
עובדים לא עומדת בראש סדר העדיפויות
של ברוק והאובייקטיביסטים. יש להם
מטרה נוספת, חשובה יותר: צמצום דרסטי
של סמכויות הממשלה. “ממשלה שעושה
דבר אחד בלבד”, מפרט ברוק. “מגינה על
זכויות הפרט ופועלת נגד אנשים שרוצים
להשתמש בכוח כלפי אחרים, כלומר
פושעים. זהו. צריך צבא, משטרה ובתי
משפט. לא צריך שום דבר אחר”.
למה לעצור שם? דייוויד פרידמן, בנו
של מילטון פרידמן, חושב שרק מי שיש לו
כסף לקנות שירותי משטרה זכאי להגנה.
“הבן של מילטון פרידמן הוא אנרכיסט.
ירון
ברוק
אני לא אנרכיסט. לדעתי הממשלה לא חייבת
להכריח אנשים לשלם”.
האם הממשלה שאתה מציע יכולה להכריח אנשים
לשלם מסים כדי לממן שירותי משטרה וצבא?
“לא. מי שלא רוצה, שלא ישלם. הוא עדיין יקבל את השירותים
מפני שזה תפקידה של הממשלה. אולי יהיו שירותים שהממשלה לא
תספק, אבל את השירותים הבסיסיים של הגנה מפני רוצחים, היא
תספק. נגיד שאת חיה במקום שבו האנשים החליטו שהם רוצים לעבוד
קשה כדי לשפר את החיים שלהם. חשוב להם מה קורה סביבם. אפשר
לתאר בכלל מצב שאנשים חזקים כאלה לא ישלמו בשביל שתהיה
משטרה וצבא וביטחון? ישראל היא מדינה שבה כולם מנסים לתחמן.
אבל זה לא המצב הטבעי בחברה שבה יש אנשים נאורים. ארצות
הברית היא הרבה יותר ייצוגית. כמה אנשים בחברה כזו היו הולכים
למסעדה ומתחמקים מלשלם את החשבון? אנשים רוצים לשלם עבור
השירות שקיבלו”.
הדברים שאתה אומר עומדים בניגוד לרעיונות של תורת
המשחקים ולמה שלימדה אותנו הכלכלה ההתנהגותית בשנים
האחרונות, למשל בעבודותיהם של דניאל כהנמן ודן אריאלי.
“תורת המשחקים היא בולשיט. היא לא עובדת במציאות. אם שמים
אנשים במשחק, היא עובדת. במציאות, אין תורת המשחקים. את
מוטרדת מזה ש־%09 מהאנשים ישלמו ו־%01 לא ישלמו. ואז ה־%09
יפסיקו לשלם, ובאיזשהו שלב הכל יתמוטט. אבל זה מבוסס על הנחה
שאנשים רוצים לתחמן ולא רוצים לשלם על מה שהם מקבלים, שהם
לא רציונליים. אין שום עדות לזה.
“אפשר להקדיש שיחה שלמה לדן אריאלי. קראתי את הספרים
שלו. לא יודע איך להגיד את זה בצורה נימוסית: המחקרים שלו כל
כך מנותקים מהמציאות, שאין להם שום רלוונטיות. יש לו מחקר שלם
3. אובייקטיביזם שיפוטי
שמראה שאם משלמים לאנשים בונוסים זה מוריד את רמת הביצועים
שלהם. אם משלמים למנכ”ל בונוס, הוא עובד פחות טוב, כי הוא לחוץ
מהבונוסים. איך הוא מדד את זה? הוא הלך להודו כי בארצות הברית
זה יקר מדי, לקח אנשים מהרחוב, ונתן להם הרבה כסף בשביל לשחק
משחקים. הם נכשלו כי הוא נתן להם משכורת של חודש, והם רעדו
ונלחצו. חבל על הזמן עם השטויות האלה. להשוות מנכ”ל למישהו
ברחוב? מנכ”ל מגיע לעמדתו בתהליך אבולוציוני, בתהליך שבו הוא
עבד תחת לחץ והוא יודע להתעסק עם זה, אז מה מבלבל לי את המוח
עם הודים? ההנחה שלי היא שבני אדם יכולים להיות רציונליים”.
מה לגבי ההטיות הקוגניטיביות שעליהן מדבר כהנמן, שלעתים
משבשות את החשיבה הרציונלית?
“יש כלכלנים שמגיעים למסקנות הפוכות מכהנמן. אנשים הם
רציונליים מאוד אם נותנים להם את הנתונים ויוצרים את הקונטקסט
הנכון. אנשים סובלים מהטיות? בוודאי. אנשים גם עושים טעויות.
אבל אם יוצרים סביבה שבה אפשר ללמוד מהטעויות, הם יודעים
ללמוד מהן מהר מאוד, ושוק חופשי זה שוק שבנוי לתקן טעויות. שוק
ממשלתי הוא שוק שבנוי כך שאף פעם לא תלמד מהטעויות.
אם אתה בנקאי כיום, מה למדת מהמשבר? למדת שלא
חשוב מה שאתה עושה, הממשלה תציל אותך. אז
יאללה, תמשיך עם הבלגן. הבנקאות באמריקה
היא דוגמה מעולה לתהליך הזה. למה לדאוג?
כשהכל מסתדר טוב, אנחנו עושים המון כסף
ומקבלים בונוסים, כשמשהו לא מסתדר
טוב, הממשלה נכנסת ומצילה אותנו, מה
הבעיה?”.
כל מה שקרה בבנקים הוא באשמת
הממשלה? גם ג’יי.פי מורגן צ’ייס שרימה
בעיקולי בתים, הפסיד בפרשת הלווייתן
מלונדון ומכר משכנתאות רעילות?
“בואי נדבר על ג’יי.פי מורגן צ’ייס. אחד
הבנקים הכי טובים בארצות הברית שנוהל
בצורה מעולה לתוך המשבר, ולא היה צריך את
( TARPתוכנית הייצוב הכלכלית שהפעילה ממשלת
ארצות הברית ב־8002 - ד”מ). היו”ר, ג’יימי דיימון, אמר לשר
האוצר אז שהוא לא רוצה חילוץ, שיעזוב אותו בשקט. אם הוא היה
מוכר זבל, מה היה קורה לשווי הנכסים שלו? סיטיבנק מכרו זבל, ומה
קרה להם? ליהמן ברדרס באמת מכרו זבל, ומה קרה להם? הם פשטו
רגל. ג’יי.פי מורגן לא פשטו רגל, היה להם מספיק הון, לא היה צורך
בעזרה ממשלתית.
“אף אחד לא הוכיח שג’יי.פי מורגן הטעה, זה בולשיט. מה שכל
הבנקים החליטו, והרבה אנשי עסקים החליטו בארצות הברית, היה
שהם יודו באשמה כדי לחסוך לעצמם מאבק משפטי שיעלה הרבה כסף.
יש סיכוי שהיו מפסידים במשפט, במיוחד בהתחשב באווירה האנטי־
בנקאית כיום. למה להם להתעסק עם זה? ג’יימי דיימון היה אחד
האנשים שהרימו את קולם נגד דוד־פרנק, חוק הרגולציה הפיננסית,
נגד אובמה, הוא אמר שהחוק הוא אנטי־עסקים ואנטי־בנקים, ועכשיו
מתכסחים אתו. זה עניין אישי. זה לא חדש בעולם המערבי. כל פעם
שיש משבר כלכלי, מאשימים את הבנקאים”.
אז כל מה שהכלכלנים אומרים שגרם למשבר, כל זה פשוט שגוי?
“הרבה כלכלנים כבר חושבים אחרת. תוך עשר שנים כולם יודו
בכך. היו שלושה גורמים עיקריים למשבר: הראשון הוא אלן גרינספאן,
שהוריד את הריבית ב־2002 ל־%1. הוא עודד אנשים - כשמשלמים
לאנשים לקחת כסף, הם לוקחים כסף, כי הריבית הריאלית שלילית.
לא מפתיע שאנשים לקחו על עצמם הרבה חובות; השני הוא הממשלה,
שבמשך 05 שנה, ובמיוחד ב־51 השנים האחרונות, מסבסדת בצורה
מסיבית את שוק הדיור בארצות הברית. פרדי ופאני הם חלק מזה. אבל
יש גם דברים אחרים - למשל האפשרות לקבל זיכוי במס הכנסה על
25 12.2013 TheMarker Magazineצילום: ASSOCIATED PRESS
"קחו את מה
שברננקי אמר
ב־7002 וב־8002
ותשוו למציאות.
כל מה שהוא
אמר היה לא
נכון: שפרדי
ופאני לא יפשטו
רגל, שאף
פעם לא היה
משבר כשמחירי
הנדל"ן קרסו; אז
יש לו היסטוריה
של כלכלן דגול,
אז אני עכשיו
צריך לקבל את
ההסברים שלו?"
ריבית משכנתא, ולא על שום דבר אחר;
גורם שלישי הוא התפיסה של ‘גדולים
מכדי ליפול’. זה מגוחך. ליהמן לא היה
גדול מכדי ליפול. לא הכל קרס בגללו.
זו פרשנות לא נכונה. אם ג’יי.פי מורגן
יפשוט רגל, לא יקרה כלום.
“אלה אותם כלכלנים שהכניסו אותנו
לבלגן הזה, שלא הצליחו לחזות את
המשבר. למשל ברננקי, כלכלן גדול,
ראש הפדרל ריזרב. קחו את מה שהוא
אמר ב־7002 וב־8002 ותשוו למציאות.
כל מה שהוא אמר היה לא נכון - שפרדי
ופאני לא יפשטו רגל, שהכל בסדר גמור;
שאף פעם לא היה משבר כשמחירי הנדל”ן
קרסו, אז למה שיקרה הפעם; שגם אם כן
יהיה משבר, זה לא אסון. אז יש לו רקורד
של כלכלן דגול, אז אני צריך לקבל את
ההסברים שלו?”.
בספריה, ראנד האלילה את התעשיינים,
המדענים, הממציאים ואנשי העשייה.
הגיבורים שלה הם האנשים שממציאים
פלדה מסוג חדש, בונים מכונות
מתוחכמות, מתכננים בניינים ורכבות,
ויוצרים מוזיקה, אבל היא גם דיברה
בשבחם של בעלי מכרות ובנקאים אוגרי
זהב. במובנים מסוימים, ראנד הוקיעה
את הקפיטליזם כפי שאנחנו מכירים
אותו: זה שמחובר לעטיני הממשלה,
שמאפשר יצירת מונופולים, שמגן על
איין
בנקים סוררים. תחת חופש כלכלי אמיתי לא
ראנד
תיתכן היווצרותו של מונופול, אמרה ב־9591
בראיון טלוויזיוני מרתק לעיתונאי מייק ואלאס,
שניתן לצפות בו ביוטיוב. “כשהתחרות חופשית אף אחד
לא יכול להשתלט על שוק למוצר שיש לו ביקוש”.
האם אתה סבור שראנד, שכתבה על תעשיינים שממציאים
דברים, שבונים דברים במו ידיהם, היתה רואה בבנקאים של ימינו
את אבירי השוק החופשי? הם אלה שמייצרים את הערך הכלכלי?
“כתבתי הרבה על למה בנקאות היא תחום עיסוק יצרני יותר מכל
תחום אחר. כי זה התחום שיוצר את היצרנים. אין יצרנים בלי בנקים.
אם הכלכלה זה הגוף והאיברים, הבנקים הם העורקים שלה”.
זה מה שהם אמורים להיות.
“אבל את העיוות בשוק יצרה הרגולציה הממשלתית ולא הבנקים.
בשום עסק אחר הממשלה לא היתה מתערבת. אם אינטל תפתח שבב
חדש והוא יהיה כישלון מוחץ והם יפסידו 9 מיליארד דולר, אף אחד לא
יגיד שום דבר. למה שזה יהיה עניין של הממשלה? במקרה של הבנקים
אלה לא בעלי המניות שתבעו את הבנקים, אלא הממשלה שהתערבה”.
אבל הבנק מקבל ביטוח מהממשלה. והוא מסכן את המפקידים
כשהוא מהמר כבנק השקעות.
“עכשיו את מדברת על הבעיה הרצינית. אני חושב שצריך לפצל
אותם. אני לא רוצה שהממשלה תיתן ביטחון למפקידים”.
ואם נסלק את ההתערבות הממשלתית הזו - וזה לא שמישהו
טען שהפיקוח היה טוב - אתה טוען שהשוק יתנהג באופן מוסרי
ורציונלי?
“זה לא אומר שלא יהיו משברים וטעויות. אבל הם יהיו הרבה פחות
סיסטמתיים וקטסטרופליים מהמשבר הזה”.
איזה כלכלות אי פעם תפקדו ככה?
“היו כלכלות שהתקרבו לזה. ארצות הברית במאה ה־91 ובתחילת
4. אובייקטיביזם שיפוטי
המאה ה־02. הונג קונג. אין הרבה כלכלות כאלה”.
אתה רואה כמודל לרוחך את ארצות הברית של תחילת המאה
ה־02?
“את ארצות הברית של התקופה שבין מלחמת האזרחים לבין
3191־4191”
שנשלטה על ידי בן אדם אחד, ג’יי.פי מורגן. זה לא בעייתי
בעיניך?
“איזו בעיה זה יצר?”
זה פגע בתחרות.
“אין שום הוכחה או עדות לכך שלא היתה תחרות. מהי התוצאה
של חוסר תחרות? המחירים עולים והאיכות יורדת. זה מה שמלמדים
בחוגים לכלכלה. תסתכלו על כל השווקים האלה שטוענים שיש בהם
מונופולים, ותראו שהמחירים ירדו והאיכות עלתה. זה מעיד שיש
תחרות בשוק חופשי. מה אכפת לי שהם לא מתחרים אם הם מורידים
את המחירים?”
וחוץ מארצות הברית באותה תקופה?
“במידה מסוימת, כל העולם המערבי. בגלל זה הוא הצליח כל כך,
כי הוא יישם את הקפיטליזם ברמות שונות. אנגליה יותר מצרפת.
שוודיה מסוף המאה ה־91 ועד שנות ה־05 היתה קפיטליסטית מאוד.
הכלכלות הסקנדינביות נחשבות לתחרותיות מאוד,
עם שביעות רצון רבה, למרות שיש בהן מידה
גדולה של מעורבות ממשלתית.
“שוודיה היתה חופשית מאוד עד תחילת
שנות ה־06, כשעברו שם למודל סוציאליסטי
יותר. מאז ועד שנות ה־09 היא היתה
מודל לסוציאל־דמוקרטיה. הבעיה היתה
שבתחילת שנות ה־09 היא עמדה בפני
פשיטת רגל. הבנקים והכלכלה היו בצרות.
בתחילת שנות ה־09 התחילו במגמה הפוכה
של דה רגולציה, של הפחתת הרווחה, מתן
אפשרות לבחור בתי ספר. משנות ה־09 הם
עובדים בכיוון של שוק חופשי”.
בתי הספר מפוקחים מאוד, והמיסוי גבוה
מאוד. לשיטתך, זו התערבות ממשלתית.
“המיסוי גבוה אבל הרגולציה נמוכה הרבה יותר.
בדירוג החופש הכלכלי ארצות הברית היתה מדורגת
שלישית בשנת 0002 וכיום היא במקום ה־81 (הערה: לפי הדירוג של
מכון קאטו הליברטריאני. בדירוג אחר, של מכון הריטג’ והעיתון “וול
סטריט ג’ורנל”, מדורגת ארצות הברית במקום ה־01). דנמרק, שוודיה
וקנדה נמצאות מעליה, ובאמת יש להן יותר חופש כלכלי. יש בהן
מסים גבוהים יותר ופחות רגולציה”.
האם חופש כלכלי נמדד רק בהתערבות ממשלתית?
“כן. הם עושים את הרגולציה בצורה הרבה יותר חכמה ובמידה
פחותה. אתם לא קולטים עד כמה אין חופש כיום בארצות הברית. כדי
לייצר שמפו בקליפורניה צריך אישור מהממשלה. צריך לקחת קורס
בשמפואים. הממשלה האמריקאית בכל דרגיה מעורבת בצורה מסיבית
בכלכלה, ובצורה לא יעילה. בשוודיה הם מעורבים פחות”.
זה לא קורה רק בחמש השנים שבהן אובמה הוא נשיא.
“אני לא האשמתי את אובמה בשום צורה. אני מאשים את בוש הרבה
יותר מאשר את אובמה”.
איך אתה מסביר את העובדה שמדינות קפיטליסטיות בחרו
במודע במפלגות שכן רוצות להגביר את המעורבות?
“כי מה שמניע אנשים זה לא עניינים כלכליים. הם לא מצביעים
לכסף, הם לא מצביעים לרמת חיים. הם מצביעים לפי מה שהם חושבים
שהוא צודק והוגן ונכון. הם מצביעים לפי מוסר ורעיונות. בתחילת
המאה ה־02 היתה מהפכה רעיונית בארצות הברית. פילוסופיה
אירופית נכנסה לארצות הברית, ואנשים החליטו שהקפיטליזם לא
45
TheMarker Magazine
3102.21
ישראל היא
מדינה שבה
כולם מנסים
לתחמן. אבל
זה לא המצב
הטבעי בחברה
שבה יש אנשים
נאורים. ארצות
הברית היא
הרבה יותר
ייצוגית. כמה
אנשים בחברה
כזו היו הולכים
למסעדה
ומתחמקים
מלשלם את
החשבון? אנשים
רוצים לשלם
עבור השירות
שקיבלו"
הוגן ולא ישר. זה עניין של ערכים, לא
של כסף.
“אם מסתכלים על רמת החיים של
אנשים לפני ואחרי הקפיטליזם, הרי ששום
דבר טוב יותר מהקפיטליזם לא נוצר
מעולם. מה עשה יותר טוב לעניים ביותר
מלבד הקפיטליזם מבחינת רמת החיים,
אורח החיים, הבריאות? 0081־0091 היו
שנים נהדרות לעניים. האינטלקטואלים
מסבירים לעניים שזה רע להם, אבל מה
שקורה כיום זה הדבר הכי רע שיכול
לקרות לעניים. אין מישהו שסובל יותר
מההתערבות הממשלתית מאשר עניים
עם קצת אמביציה. ומי שאשם בזה הם
האינטלקטואלים שמספרים להם בדותות
היסטוריות, שמלמדים אותם מערכות
ערכים שגויות ונותנים להם הסברים
כלכליים שגויים. הכלכלנים הם אלה
שיוצרים את המשברים שאנחנו רואים
כיום.
“מה אנחנו עושים כשכלכלנים לא
חוזים את העתיד ומייצגים את המציאות
בצורה שלילית? מקדמים אותם הלאה
ונותנים להם העלאה בשכר. זה מה שעושים
לג’נט ילן וזה מה שעשו לבן ברננקי. במקום
לקחת את הכלכלנים שראו את המשבר
מגיע, שראו שיש בעיות יסודיות בכלכלה
האמריקאית, ולתת להם מקום מרכזי -
מבטלים אותם וחושבים שהם משוגעים”.
אם כך מי יכול להיות יו”ר הבנק
"מרד
הנפילים". הפדרלי, לארי סאמרס?
עדיין רב מכר “סאמרס היה יכול להיות טוב יותר
מג’נט ילן, אבל בסך הכל הוא דומה לה. אין
הבדל פילוסופי ביניהם. שניהם אותו זבל כלכלי
לדעתי. אלה אותם כלכלנים שלא יכולים להסביר
את הכלכלה האמריקאית אתמול ולא לפני עשר שנים.
אותם כלכלנים שאמרו לאובמה תשקיע 009 מיליארד דולר בכלכלה
האמריקאית והיא תשגשג. אז לוקחים ממישהו 009 מיליארד דולר
ונותנים למישהו אחר וחושבים שיצרו משהו כלכלי. אני לא מבין
איך אפשר להצדיק רעיון של תמריצים כלכליים. אתה לוקח מאנשים
שהיו משקיעים את הכסף הזה, ונותן לאנשים אחרים שמבזבזים אותו.
זה לא עושה כלום”.
אז מי כן?
“יכלו לקחת מישהו מאסכולת שיקגו. התלמידים של מילטון
פרידמן”.
ולעניין אחר: האם לדעתך איין ראנד היתה מרוצה מאנשי
מסיבת התה כיום?
“אלה האנשים שאיין ראנד אמרה שהם מייצגים את הרוח
האמריקאית. אנשים שאמרו בשלב מסוים די, מספיק, נשבר לנו.
הם ידעו למה? לא. גם לא ידעו מה הם רוצים במקום. הם הרגישו
את הרגש הנכון בלי הסברים. היא כתבה בחיוב על זה, ועל כמה
שחסר להם הבסיס האינטלקטואלי. היא אמרה שזה התפקיד שלנו
כאינטלקטואלים - התפקיד שלה ושלי - לעזור להם למצוא את
הבסיס הפילוסופי לרגש החיובי של מספיק עם הממשלה. הם לא
מבינים מה זה אומר, אז צריך לעזור להם”.
dafna.maor@themarker.com